אכזבה בקשר: מה עושים?

שלום
ד"ר,

בן זוגי ואני יחד כחצי שנה, גילאי 27 ו-29.
בזמן האחרון מרגיש לי שבן הזוג "הוריד את הרגל מהגז", כלומר פחות יוצר קשר במהלך היום, כשמתקשר לא מתעניין לעומק והשיחות לא מספקות אותי רגשית, שלא נדבר על התכתבויות ששם בכלל אני מרגישה שאין שיח - אני שואלת משהו הוא עונה כעבור זמן רב, לא מחזיר בשאלה, השיחה לא מתפתחת.
יוצא מצב שאנחנו לא נפגשים שבוע, כל אחד עסוק בעבודה ובשלו, וכשאנחנו נפגשים אני לא שמחה לראות אותו, אני מאוכזבת מכל השבוע שעבר, ומרגישה ניתוק רגשי ממנו. רק כעבור זמן מה שהוא שואל ומתעניין בי אני "מתרגלת" אליו ומצליחה להפתח.
זה מבאס אותי.. מבאס אותי שאני ככה ולא מצליחה להעביר את זה או לדבר איתו על זה (חייבת להגיד שבעבר יזמתי יותר שיחות וידאו כי הרגשתי שהן יותר מקרבות אבל אחרי שראיתי שרק אני יוזמת והוא לא תמיד שמח לעשות את זה הפסקתי)
מבאס אותי שהוא ככה ולא אכפת לו, והוא לא מרגיש שאני מרוחקת, ולא עושה מאמצים לשנות את זה (הוא כן מתקשר פעם ביום וכותב בוקר טוב ולילה טוב, אבל שוב..זה רחוק רגשית ממה שאני מצפה)
אציין גם שיש אנשים שהוא מדבר איתם במהלך היום קבוע, חברים טובים ומשפחה. ואפילו מתאמץ לקבוע איתם ולראות אותם.. מרגישה שזה בא על חשבון הזמן שלי

אני לא יודעת מה לעשות.. אשמח לעצה

שיר יקרה,
זה אכן מאכזב, כי ציפית שבשלב הזה של היחסים ביניכם, חצי שנה בסך הכל, הוא לא יראה "עייפות" מהקשר שאת חושבת שאולי היתה מובנת יותר, גם אם מאכזבת עדיין, לאחר עשרים שנה של קשר. או לפחות עשר. אני מבין שיש לו צורך בחברה (ח' סגולה). הוא לא אדם מתבודד. העניין הוא שאופי הקשר שלו עם אחרים – וכאן אני מנחש – הוא כזה שאם הוא יום אחד לא יתקשר עם אחד מהם, האכזבה של הצד השני לא תהיה גדולה כמו זו שלך. אולי גם כי הציפיות שונות. אחרי הכל, את בת הזוג שלו, והם "רק" חברים ובני משפחה, שתקשורת יומיומית אינה נראית כנדרשת כמו שהיא בזוגיות. כך שייתכן, וזה שוב ניחוש שלי, ואולי שאלה כלפייך, שהוא חווה ממך יותר אכזבה וריחוק מכפי שהוא חווה מהאחרים שאיתם הוא מדבר, בין אם אלו חברים ובין אם אלו בני משפחה.מן הסתם, משפיע עליו הביטוי שלך של האכזבה שלך, שכפי שתיארת גורם לך להרגיש מרוחקת עד שהוא שואל ומתעניין ועוזר לך להתקרב אליו. האכזבה שלך עלולה ליצור תהליך של חיזוק הדדי של אכזבה מצידך ושל ריחוק בתגובה גם מצידו. האם זה רק מאבקי כוחות של מי יותר משמעותי למי? האם זו אכזבה הדדית? ובכלל,עד כמה היא משמעותית?האם זו תקשורת לא נוחה מספיק, שלא מאפשרת לכם לומר זה לזה מה חסר לכם, ומה אתם רוצים אחרת – באופן שהצד השני ירצה לשמוע, ואפילו ירצה לשנות? לא פשוט לומר דברים לא פשוטים. לא פשוט להרגיש נזקקים לצד השני, ולא פשוט להיראות "חלשים", אולי בעיקר בעיני עצמנו, ולא פשוט לומר דברים באופן שיגרום להצד השני לרצות לסייע לנו, מבלי שירגיש מאויים או מותקף, וירצה להתגונן.ואולי מכאן שאלה לא כל כך מקובלת: האם את חושבת שהיית רוצה לדעת לומר לו שחשוב לך שאת רוצה אותו יותר מכפי שאת מרגישה עכשיו, ושאת רוצה לראות ולהרגיש את תשומת הלב שלו משום שאת אוהבת אותו ורוצה להרגיש שגם הוא אוהב אותך, ודואג לך ולשלומך?ואולי כשאלה נפרדת, ואני במכוון מפריד אותה: האם היית רוצה שיעשה זאת גם מבלי שיפחד בעצמו להראות שגם הוא נזקק לך?פחדים מרחיקים. אני תוהה עד כמה הם משמעותיים ביחסים שלכם. מה דעתך?