איך לא לטבוע: עצות לי.ת

ד"ר חסון היקר
שלום רב,אני נשואה כבר 6 שנים עם ילד בן שנתיים וקצת.לי ולבעלי יש חיי נישואין שלאדם מהצד ייראו כמאושרים, אבל אני לא מרגישה שאני מצליחה לפרוח בתוכם אלא להיפך אני מרגישה נעולה בתוך שיגרה מאוסה של עבודה ובית.הגעתי למצב שמגע אינטימי עם בעלי הוא כורח המציאות ולא מתוך רצון עז (וזה רק מהצד שלי) בעלי מתלונן על כך שאני קרה ומרוחקת כלפיו והוא כנראה גם צודק כי זה המצב אליו הגעתי.בעבר העליתי מספר פעמים את הרצון שלי ללכת לטיפול גם אישי וגם זוגי אבל בעלי אינו שש לשתף פעולה עם העניין והוא אף נרתע מכך.המחשבות על עזיבה ושבירת המסגרת הם משהו שהפך להיות חלק מהמחשבות שלי באופן קבוע, ולא עשיתי את זה עד עכשיו רק מתוך פחד, מתוך דאגה לילד שלי וגם מתוך ידיעה שסה"כ בעלי הוא איש טוב ואוהב אותי.אבל אני כבר לא ממש יכולה להמשיך לחיותאת החיים בצורה כזו ואני גם לא רוצה שהמצב יתדרדר מעבר למה שהוא כבר הגיע.התקשורת ביננו כמעט ולא קיימת ואת מחשבותי הכמוסות אני שומרת לעצמי.אשמח לאיזו עצה.תודה.

י.ת. יקרה,
הלוואי ויכולתי לומר לך "עזבי שטויות, ורק תהיי מאושרת ממה שיש לך", ולדעת שזה באמת מה שיקרה. והרי שנינו יודעים ש"חיים טובים" או "סבירים" אינם מספיקים כדי להביא אושר. את נעולה בתוך שיגרה, ואולי שניכם נעולים בה, אלא שלך זה מנפץ את הרצון בחיים מעניינים (אינטלקטואלית אולי, ואם אני לא טועה, בעיקר רגשית וחברתית), מה שאת צריכה כנראה כדי להיות מאושרת. כדאי שתלכי לטיפול אישי, אולי אפילו אצל יועץ זוגי לבדך, כדי להבין איך לנהל את החיים שלך אחרת, כדי שלא לטבוע בתוך הביצה שבה את נמצאת.