איבוד אנרגיות בזוגיות

שלום,
לאחרונה אני עוברת תהליכים של מיאוס עצמי, שאולי לא בהכרח
קשורים לזוגיות, אבל בעקיפין משפיעים עליה.
אני בת 25, בן זוגי בן 26. ביחד כבר 3 שנים. אני חושבת שעם הזמן,
הסקרנות שלי כלפיי דברים, או ההתעניינות שלי בדברים, פחתה עד לרמה
שאפילו המקצוע שאני עובדת בו כיום לא מעניין אותי עוד (הייטק),
ולדעתי בן הזוג שלי מרגיש את זה.
הוא אמר לי לפני חודשיים, שהוא מרגיש שאני בן אדם חסר שאיפות, שאני לא ממש משקיעה בעצמי מבחינה אינטלקטואלית, וכששיתפתי אותו בזה ששום דבר יותר לא מסקרן אותי פרט ללשבת מול הטלוויזיה ולראות סדרות, הוא אמר לי ״כן, רואים״.
עכשיו, מן הסתם שזה מעליב, אבל הוא כנה איתי. וזה מפריע לי שהמיאוס העצמי שלי משתלט גם על הזוגיות. כי להבדיל משאר תחומי החיים, הזוגיות דווקא כן חשובה לי ומעניינת אותי. אבל הבעיה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי להתעניין בדברים חדשים, או למצוא לעצמי תחביב או תעסוקה. ואם זה לא היה מפריע כל כך לבן הזוג, כנראה שהייתי ממשיכה עם זה, אבל בגלל שאני רואה שהוא ממש עם שאיפות, שיש לו מטרות, שהוא כל פעם מתלהב בפניי לגביי משהו חדש שעשה בעבודה, או ק״מ נוספים שהוא הצליח להשיג בריצה, אני מרגישה עלובה לעומתו. אני מרגישה בטוחה לחשוף בפניו את חוסר הביטחון שלי, אבל מהצד השני, גם מרגישה שאם זה ימשיך כך, הוא יעזוב אותי. כי מי רוצה להיות עם בן זוג משעמם? חסר שאיפות? לא תורם שום דבר מעניין לקשר?
לא תמיד הייתי כזו, אבל מהצד השני, אני גם לא חושבת שאני בן אדם סקרן מיסודי. תמיד כשאני אומרת את זה לאנשים שאני מכירה הם אומרים שאלה משפטים שאני מכניסה לעצמי לראש ואז מאמינה בהם גם. אז אולי בן הזוג שלי גם מאמין בזה עכשיו? אני יכולה לומר שמבחינת שיח, מבחינת דיון, מבחינת סקס, ממש מבחינת הכל זה זורם טוב. אבל מבחינת אני כאינדיוודואל, אני חוששת שיבוא יום ובו אמאס עליו.
מה עושים במצב כזה? אני לא יכולה הרי לאלץ את עצמי לפעול, ואני כל כך חוששת מהעתיד בגלל זה...

אדווה יקרה,
עושה רושם שאיבדת אנרגיות. בזה אני אומר שאיבדת כנראה מוטיבציות שונות ליוזמה ולעשייה – כמו עניין בתחומים שונים, כמו חיבורים חברתיים, כמו סקרנות, כמו תחרותיות, אולי גם כמו אהבה ו/או רצון להיטיב עם יקירייך. כשזה מעניין או חשוב לך פחות, את גם עושה פחות.זה צד אחד. את עושה עם עצמך פחות. זה יכול להיות בסדר, אדווה, אלא שאת עושה השוואות, ובעיקר השווואות לאמביציה ולאנרגיות של בן זוגך, וזה גורם לך חוסר ביטחון – וזה אולי ה"מיאוס העצמי" שאת מדברת עליו.העובדה שאת אומרת לעצמך שבעצם מעולם לא היית אמביציונית מדי, או אנרגטית מדי, יוזמת ועושה, היא אולי רק תרוץ למצב הנוכחי. אולי. ואקח אותך אולי לתרוץ האוניברסלי או הלאומי הנוכחי – זה קורה להמון אנשים עכשיו, בעידן הקורונה. קל יותר להתכנס בתוך עצמנו, וקל יותר להימנע מעשייה. כי זה מקובל יותר, כי יש לנו תרוץ טוב למה להסתגר ולא לעשות, וכי... כי לרבים מאיתנו – החרדות מניעות אותנו וסוגרות אותנו, וכי האוירה הכוללת היא אווירה של דיכאון מסויים, שפרושו, במובן המעשי – אי עשייה, ושקיעה בחידלון. אם יש לך נטייה כללית שכזו, אז עכשיו זה בולט יותר מאשר רגיל.זה בכלל לא אומר שאת בהכרח תימאסי עליו. ממש לא. אם את אדם טוב, והוא רואה את זה, אם את דואגת לו, והוא רואה את זה, ואם טוב לו איתך מבחינת שיח, דיון וסקס, והוא רואה ומבין שאת מאד מעריכה אותו, והכל זורם כפי שאמרת – בהחלט יכול להיות שהוא ימשיך להרגיש טוב איתך. אלו אינן תכונות נפוצות כל כך, והוא יכול מאד להעריך את זה.ובאשר לך עם עצמך, זה משהו שאת צריכה לשקול בינך לבינך, ללא קשר לבן זוגך. אין סיבה שהביטחון העצמי שלך יירד באשר לקשר איתו. שאלי את עצמך אם את רוצה לשנות את הדברים האלה, את האנרגיות האלו, לעצמך. זה לא קל לומר שכן, מכיוון שזה דורש לשנס מתניים ולעשות משהו. אפילו משהו אישי ואנרגטי כמו ספורט. במידה רבה זה עניין של החלטה. זה יכול להתחיל מהחלטות קטנות, כמו ריצה של 5 דקות ביום, ומעבר מזה לעשר דקות ביום, או הליכות של 20 דקות ביום ומעבר לחצי שעה. זה ממש לא הרבה ביום, אבל זה יוציא אותך החוצה, וזה יגרום לך להיות יותר אנרגטית.או לחילופין, או בנוסף, למצוא משהו מעניין, ולעסוק בו רבע שעה ביום, ולעבור בהמשך לחצי שעה ביום. לא סרט או סידרה שבהם את פסיבית לגמרי, אלא משהו מעניין שגם מלמד אותך משהו שאולי תעסקי בו בהמשך, או שלפחות יעורר בך גרוי מחשבתי, החל מלימוד שפה, או תובנות של אמן זה או אחר בתחומי הציור או המוזיקה, לפי העניין שלך, ועד לתובנה של הבטים מסויימים של תזונה, או של זיהום וסביבה.