בעיות תקשורת בזוגיות

יש לי בן זוג כבר שנה (בני 27) שמתחילת הקשר שמתי לב שיש לו בעיה חמורה שתמיד יוצרת ביננו קונפליקט קטן לענק... תמיד כשאני אומרת משהו שנפגעתי ממנו/שאני לא מרוצה ממנו/שקשה לי איתו- הוא ישר לוקח את זה לעצמו, הוא אומר שלא מספיק מה שהוא עושה אני לא מרוצה, שאני לא מעריכה, שאני מרוכזת רק בעצמי ושהוא מרגיש אפס שלא מצליח לרצות אותי...במקום לראות אותי כשאני אומרת את אותו המשהו שקשה לי. לדוגמא שלשום נפגשנו והוא בא מאוד עייף והרגשתי שהוא לא מתייחס אליי כמו שהייתי רוצה, כשהוא בא להפרד ולתת לי חיבוק קצת דחיתי את החיבוק שלו ואמרתי שלא הרגשתי שהוא התיחס אליי ולא הכי בא לי להתחבק. הוא הלך פגוע , אמר לי למחרת בטלפון שהוא הרגיש כמו כלב, שהוא הרגיש אפס, שכל הזמן שאל את עצמו מה עשיתי לא בסדר ולמה היא לא מרוצה ממני... הוא לקח את זה ממש קשה ובכלל לא לכיוון שאני רוצה, במקום שיסתכל נקודתית על אותו ערב שבו הרגשתי שקיבלתי יחס שלא רציתי הוא עשה מזה דרמה ולקח את זה לכיוון שלו מבלי בכלל להבין למה התכוונתי ואח"כ זה גורם לי להרגיש אשמה שבכלל אמרתי משהו אם הוא כל כך נפגע... אני לא רואה אותנו יוצאים מהלופ הזה, בכל פעם שאני מעלה משהו שקשה לי איתו זה מתדררדר לשם.איך אפשר אחרת..?

סברינה יקרה,
נראה כאילו אתם בלופ של אי הבנות.בחלק מזה, אולי את לא מפרשת נכון את התגובה שלו. כאשר את אומרת שאת נפגעת ממנו, והוא מרגיש שאת לא מעריכה אותו מספיק, הוא לא לוקח את זה על עצמו. הוא בהחלט מאשים אותך, שאת לא מעריכה אותו מספיק, ושאין לו סיכוי לרצות אותך. בעיניו – הקושי הוא שלך.כאשר נפגעת ממנו בדוגמא שנתת, ודחית אותו – הגבת לאכזבה שלך באופן שגרם גם לו להתאכזב, ודחית את המגע שלו. רצית אולי שהוא יבין שהוא היה לא בסדר, אבל זו כנראה לא הדרך הנכונה לתקשר את זה. לפחות לא איתו – כי עובדה שהוא לא הבין את זה כך, ונפגע, והאשים אותך, ממש כפי שאת האשמת אותו בכך שהוא פגע בך.משהו בתקשורת שלכם לא עובד. שניכם פגיעים ונפגעים. אולי הפכתם להיות עם הזמן אפילו עוד יותר רגישים. בתנאים האלה, צריך ללמוד לתקשר אחרת. ויש דרכים לעשות זאת, רק ששניכם צריכים ללמוד לצאת מהתגובות האוטומטיות שלכם. היות שאני לא מדבר איתו, אלא איתך, אני יכול לומר גם לך – שיתכן שאת יכולה לשנות משהו באופן התגובה שלך, וללמוד לומר לו דברים באופן עדין ומקבל, שמעריך את מה שטוב בו, במקביל לבקשה שלך שאולי יעשה משהו אחר. כפי שכתבת – כאשר את מתלוננת על משהו שאת לא מרוצה ממנו, הוא לא רואה שאת במקביל גם מעריכה אותו על הדברים הטובים שבו. אולי חשוב ששני הדברים ייאמרו ביחד, במקביל זה לזה. כך שהוא לא יחשוב שפעם הוא רק טוב בעינייך,ובעיקר שפעם הוא רק רע בעינייך. ואולי – אם כאשר הוא טוב בעינייך, ובעיקר בדברים שבהם הוא מתקשה לשים אליהם לב והם מפריעים לך, לחזק אותו. להיות שמחה במה שאמר, ולהתקרב אליו. שירגיש שטוב לך עם מה שעשה או אמר, גם אם לא אמרת לו במפורש "זהו, כך אני רוצה את זה! אתה רואה שאתה יכול?" – כי מתוך זה הוא מקבל גם את הביקורת.

תודה על התגובה..אני מתחברת למה שאתה אומר, בהחלט יש לי עוד הרבה עבודה לעשות במקום של לפרגן כשהוא כן עושה דברים שמשמחים אותי. אני מתקשה בזה, זה לא בא לי טבעי ומרגיש לי קצת מאולץ, אבל אני יודעת שזה חשוב..אבל חוץ מזה גם כשאני מדברת איתו על זה הוא אומר לי שכשאני אומרת לו שהוא עשה משהו לא בסדר הוא מרגיש שהאגו הגברי שלו נפגע, שהוא לא מספיק גבר בשבילי, כי אני לא מרוצה.. וגם בכללי בחיים הוא פשוט די חסר בטחון, למשל בעבודה הוא כל הזמן מנסה להוכיח את עצמו והוא בלחץ אז הוא מעשן, למרות שאמרתי לו מליון פעם שאני רוצה שיפסיק והוא מנסה אבל כל פעם חוזר לזה כי הוא בורח מהלחץ דרך זה ואז כועס על עצמו ומרגיש לא מספיק גבר וחוזר חלילה.וכל מה שאני מספרת לך עכשיו זו איזושהי מלחמה פנימית שמתקיימת בינו לבין עצמו שאין לי בה מקום. הוא אכול רגשות אשם והרגשה שהוא לא מספיק טוב בשבילי ואני לא מצליחה להוציא אותו מהרחמים העצמיים האלה ולהגיד לו "יאללה חאלס לכולנו יש בעיות ואף אחד לא מושלם אבל לפחות תשתדל" אני מרגישה שבאיזשהו מקום קל לו יותר לרחם על עצמו ולהרגיש מסכן ואז אני ארחם עליו במקום לקחת את עצמו בידיים. איך אני יכולה לעזור לו לעשות את זה? ממש קשה לי. זה באמת מה שגורם לי להעריך אותו פחות. והוא לא מבין והוא חושב שזה שהוא לא עושה מספיק גורם לי פחות להעריך אותו.

סברינה יקרה,
אנשים מקבלים ביטחון בעיקר ממה שהם שומעים מסביבתם. אם הסביבה מחמיאה להם, הם יקבלו יותר ביטחון עצמי מאשר כאשר הסביבה אומרת להם שהם לא בסדר. את חלק מהסביבה שלו, ולכן את בהחלט יכולה להשפיע עליו. בדיוק כשם שיום אחד תיישמי בדיוק את אותו הדבר, מחמאות ובעיקר כאשר מגיע, מול הילדים שלך, כדי לבנות את הביטחון שלהם.בצד זה, בהחלט יש אנשים שהשמיעה שלהם סלקטיבית. יש מי שלא שומע ביקורת, לא רוצה לשמוע ביקורת, ומתעלם ממנה כאילו אין לה משמעות, ועף על עצמו. יש אחרים שעושים בדיוק את ההיפך, וכאשר הם שומעים מחמאות, הן מתעלמים מהם, ומייחסים חשיבות רבה דווקא לאמירות השליליות. אם זו הנטייה של בן הזוג שלך, אזי העובדה שאת לא יודעת להחמיא רק מחמירה את מצבו, וזה לא משנה אם קוראים לזה ביטחון עצמי או אגו גברי, או עוצמה נשית. את מתלוננת עליו שהוא שקוע ברחמים עצמיים, ואת לא מצליחה להוציא אותו מהם. את אולי את כן יכולה, לפחות חלקית, או לפחות בהדרגה, אם במקום לכעוס עליו כשהוא שם (ואז, כשאת כועסת עליו, הוא מבין עוד יותר עד כמה שהוא לא בסדר, וזה מכניס אותו עוד יותר לפינת חוסר הביטחון) – תפרגני לו על הדברים הטובים שלו. אלא שכאן, זה לא בא לך טבעי. את יודעת שזה חשוב, וזה הדבר שאת יכולה להשפיע גם עליך לטובה, וגם עליו, אם תעשי את המאמץ. זה לא חוכמה רק לדרוש ממנו לשנות משהו, כאשר את לא עושה את המאמץ בצד שלך, שיכול להשפיע עליו בדיוק בכיוון הרצוי.העניין הוא שאני חושב שגם את שוקעת בתוך המחשבות השליליות שלך, של "אני רוצה בן זוג חזק, תומך, שייקח אותי על הידיים אל החיים הלא פשוטים האלה – ואין לי, וכמה קשה לי שבן הזוג שלי לא כזה". וכשהוא רואה את זה עליך, הוא באמת הופך להיות עוד יותר כזה, כי את מחזקת את התדמית שלו בעיני עצמו. ואז, מעגל המחשבות השליליות של שניכם רק מחזק זה את זה. ובזה, לפחות, את צודקת – באופן אידיאלי, וזה מה שאנחנו מצפים שיקרה, בני הזוג אמורים לחזק זה את זה, ככל שהם יכולים. וככל שהם מצליחים בזה, הם מתחזקים ביחד. אבל זה עובד הכי טוב כאשר זה עובד יחד, מתוך החלטהמשותפתלהתגבר על החשיבה השלילית, ולחזק זה את זה ולהושיט יד כאשר אתם רואים שהצד השני נגרר לזה, ולא "לדחוף בכוח", שכנראה לא עובד לכם.