אי ודאות בקשר זוגי

אורן שלום,אני כותבת בלב כבד. אני נשואה +2 בנות. 5.5 ו 3. בעלי ואני ביחד תשע שנים. מעולם לא היה קל, את השנייה הוא ביקש שאפיל. בעלי גדל בבית מאוד קשה ואלים, הוא גדל לגבר ציני שהופך הכל להומור ולא מזוהה עם רגשנות יתרה. אלימות מילולית ושבבים של אלימות פיזית החלו להיות מוטחים כלפיי בבית. בשנה שעברה בחר לעזוב ולבסוף החליט להישאר. כשהאלימות עברה לבנות קישרתי את בעלי עם איש מקצוע בשם אבי תפילין מקרבה בטוחה. בעלי הסכים ללכת, הוא הלך אליו למספר פגישות, התחיל להיות שיפור עם הבנות, כלומר, הוא מביע רגשות כלפיהן, מחבק ומנשק. בו בזמן ממני נוצר ריחוק גדול. הוא לא יוצר מגע, לא מעוניין ביחסים אינטימיים.. כששאלתי אם הוא אוהב אותי אמר שהוא לא יודע ושהמטפל אמר לו שלא יעשה צעדים קיצוניים עד לסיום הטיפול. המטפל אינו מטפל זוגי ובעלי לא מעוניין ללכת כעת למטפל זוגי איתי, בעבר הסכים. הוא אמר לי שהוא מצטער שאני באוויר ושזה לא בכוונה.. שאלתי אם יעזוב ואמר שזה בכלל לא העיקר..אני מתקשה מאוד לעכל את זה מאחר ומעולם לא אמר לי שלא אוהב, תמיד כשהיו בעיות הוא היה חוזר למסלול. זה לא שהייתה חמימות, או עודף אהבה.. אבל לפחות כששאלתי אמר שאוהב. אני במצוקה נוראית.. לא יודעת מה כדאי לי לעשות, אני משתדלת לתת לו מרחב וזה לאחר ששלחתי לו מספר הודעות שכמובן עושות יותר נזק מתועלת, כי תשובות הוא לא יכול לתת עכשיו. אבל.. לקח לי המון זמן אחרי שרצה לעזוב וחזר, לסלוח ולהשתדל שוב.. אז אין לי כוחות שוב.. הוא גם אמר שמעולם הוא לא הרגיש ככה כלפיי ושהוא צריך לעכל את זה. מה אתה חושב?

דנה יקרה,
חבל שלא ציינת את גילכם. אמנם ניתן לשער אותו בטווח של כחמש עשרה שנים, ואולי אפילו מעט יותר, אבל בכל זאת זה היה מועיל. אחרי הכל, זה אולי קצת אחרת כאשר אתם בני 42 או בני 25.בתשובה לשאלתך, האמת היא שאני לא יכול לומר על כוונותיו ועל מה שהוא עובר. את מכירה אותו טוב יותר, ואני מכיר אותו דרך הדברים שכתבת עליו, שכוללים גם את הפחדים והחששות שלך. העניין הוא שכאשר הוא הלך לטיפול לבדו, הוא אולי למד להתמודד עם האגרסיות שלו, אבל אולי לא עם הכעסים שיש לו כלפייך, אם וכאשר דברים לא הולכים בדיוק כפי שהוא רוצה. וזה תמיד ישנו בזוגיות - השאלה היא רק באיזו מידה, ובאיזו מידה אני יכול להתמודד עם האכזבות, או עם היכולת לומר ולתקשר עם בן או בת הזוג כדי לנסות לשנות (וכאן, נכנס גם בן הזוג לתמונה, מבחינת יכולות ההתמודדות שלו). אני מבין שהוא בתהליך של עיכול ועיבוד, אבל היות שהתוצאה של זה קשורה מאד ליחסים שביניכם, והיות שאין לך מושג לאן החלק הזה הולך, את נמצאת באי ודאות לגבי הקשר שלכם, ובעצם לגבי החיים שלך בכלל, ולכאורה הופכת להיות תלויה בו לגמרי. וזו תחושה קשה, של עלה נידף ברוח כשאת לא יודעת היכן תנחתי ולא יכולה להכין את עצמך. זו הסיבה שטיפול זוגי היה מועיל לך יותר, אבל הטיפול הפרטני שלו, גם אם הוא מועיל לו בהורדת האגרסיות שלו, גם לוקח אותו להרהורים ולמחשבות על הקשר איתך כשאת לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך.אני חושב שאת צריכה לנסות להכניס את עצמך אל הטיפול שלו. אם לא תלכו לטיפול זוגי, אמרי לו שחשוב לך לומר לו דברים שהוא בעצמו יעלה בטיפול. גם אם הוא יעלה אותם באופן סובייקטיבי, לפי מה שהוא מבין, זה עדיין יביא את הדברים שלך. אמרי לו שאת מבקשת ממנו, ושזה מאד חשוב לך, שיעלה בטיפול שלו גם את העובדה שכרגע את מרגישה חוסר ביטחון כי את לא יודעת לאן המחשבות והרצונות שלו הולכים, ושלא תוכלי להחזיק הרבה זמן מעמד עם המצב הזה. שיעלה שם למודעות (שזה אומר גם אצלו, ולא רק למטפל) את העניין שאת צריכה לדעת היכן את עומדת. אם הוא יצליח להעלות את זה נכון בטיפול, הוא והמטפל שלו יתחילו לשאול את השאלה החשובה הראשונית בהקשר הזוגי: מה חשוב לבת הזוג שלי? ואחר כך גם: אם אני לא רוצה לפרק את הזוגיות והמשפחה: איך לעשות את זה מבלי להרגיש כנוע ומוותר (אחד הקשיים של אנשים עם עודף אגרסיות). דברי איתו, והסבירי לו שהוא צריך להעלות גם את הנושא הזה בטיפול שלו. אם תהיי מספיק נחרצת בכך שזה חשוב, יש סיכוי טוב שהוא יעלה את זה שם, ולו רק כמשהו שמטריד אותו. המטפל שלו אולי ייקח את זה מהנקודה הזו הלאה, כדי לשים גם אותך ואת הצרכים שלך על השולחן.

היי אורן,תודה על תשובתך.. אני בת 37 והוא בן 34. היום בבוקר עשיתי צעד פזיז וניסיתי להתקרב אליו פיזית, בתחילה חיבק ולאחר מכן קפא והתנתק. שאלתי אותו מה שלומו ואם הוא יכול לשתף אותי.. הוא אמר בלב כואב, כבר הרבה זמן אני נאבק בשקר הזה, אני אומר שאני אוהב כי אני מבין מה המשמעות של לא, סליחה על חוסר הכנות שלי.. אני לומד שאני צריך לומר מה אני מרגיש. זה לא פר כלפייך, אף פעם לא הרגשתי ככה ואני מרגיש שזה בלתי הפיך. אני לא רוצה להחזיק אותך בהולד.. את מדהימה ויש בך הכל, אבל.. אני לא נותן לך את מה שאת צריכה, אני לא יכול, אנחנו הורסים זה את זו.. הוא החל לבכות ואמר שזה מאוד עצוב מה שקורה עכשיו. שאלתי אותו אם זו מישהי אחרת אמר שלא. שאלתי איך אתה רואה את החיים קדימה, אז הוא אמר שנמשיך לגור יחד אבל ננהל חיים נפרדים.. שננסה להיות חברים כי כרגע אנחנו לא ונשים הכל בצד. ניסיתי להישאר שלווה ושאלתי ומה יקרה אם נכיר אחרים? אז הוא אמר, לא יודע לא חשבתי על זה עדיין.. הוא היה נשמע כאילו האמת סוף סוף יוצאת לו מהפה. כשדיברנו היום הרגשתי רוגע בקול שלו.. כתבתי למטפל שלו והוא כתב שאמירות כאלו קיצוניות מוכרות לו מאיציק, אבל יש סיכוי שהוא עדיין בתהליך..בינתיים הוא יוצא גם היום לתא ויחזור מאוחר.. משהו כמו שלוש פעמים בשבוע הוא יוצא.. ואני בהולד.. אם יעזוב אני בבעיה לוגיסטית וכלכלית, אם ישאר הבעיה הרגשית והתקווה שלי ישארו כפי שהן.. לא יודעת מה לעשות ובינתיים הבנות הקטנות שלי שואלות איפה אבא כשהוא לא פה בערב..

דנה יקרה,
מן הסתם, המטפל שלו לא יכול להחליט בעצמו עבור בעלך. גם עצם העובדה שהוא מתכתב איתך בנפרד, היא בעיה אתית, למרות הצורך שלך. את לא לקוחה שלו והוא מחוייב לבעלך בלבד, ועל דיסקרטיות. עם זאת, לצורך העניין הזה, יתכן שחשוב לו שיידע מה את חושבת, אבל גם זה צריך להיות בהסכמה של בעלך. בגלל שהוא המטופל, ובגלל שהקשר הטיפולי הבלעדי הוא איתו.הקושי שלך נובע בעיקר מכך שבעלך עובר תהליכים, ואת לא שותפה להם, ולכאורה לא יכולה להשפיע עליהם. אני לא יודע על מה הוא כועס עליך, אם בכלל, או אם כל הדברים הם חרדות ו/או דיכאון או דברים אחרים שקשורים אליו, והתנודות הרגילות של החיים מעצימות אותם, ואת הכעסים כתוצאה מכך. אין לי דרך לדעת את זה. לכן גם אני לא יכול לומר לך מה את יכולה או צריכה לשנות או לוותר כדי שהתהליך אצלו יתהפך, וכדי שיבין שטוב לו איתך, ושהוא יכול לתת בך אמון "שלא תכעיסי אותו", או לפחות לא באופן שלא יוכל להתמודד איתו. אני לא יודע אם יש דבר כזה, או כמה רחוק הוא כבר בראש, עם עתיד בלעדייך.העניין הוא שכל עוד את פסיבית, ונותנת לדברים לקרות, וכבר כתבתי לך את זה, את "עלה נידף ברוח", וזה מאד מאד קשה, מה עוד שהאלטרנטיבות שאת רואה לחיי הנישואים הן קשות. את רוצה גם עתיד בטוח, וגם אהבה, ומסיבות שונות קשה לך לראות את זה מגיע בקלות אם תיפרדו.כל עוד לא תלכו לטיפול ביחד, תישארי בעמדת המתנה בלבד, ואם תנסי משהו זה יהיה תוך גישוש באפילה. זה לא אומר שלא תוכלי לעשות דברים נכונים שישיגו את המטרה, אבל זה אומר שקצב ההתקדמות יהיה איטי, ושאסור לך לאבד את הביטחון בדרך הזו גם אם זו לקיחת סיכון רגשי, כי אף אחד לא מבטיח לך שמשהו משתנה, ובעיקר שהתחושות ו הרגשות שלו משתנים, ואם הוא יגיד משהו כזה, זה יהיה רק לאחר הרבה זמן. זה אומר שבדרך הזו, ללא טיפול משותף, את צריכה נשימה מאד מאד ארוכה.עם זאת, מכיוון שיש לך קשר כלשהו עם המטפל שלו, בין אם זה ראוי מבחינתו או לא, את יכולה לנצל את זה כדי להעביר מסרים נוספים, שעיקרם הוא: 'אני רוצה שיהיה לו טוב, אני רוצה שירגיש טוב איתי, מה נדרש ממני כדי לעזור לו?" שכמובן, בצד זה, ולפעמים גם מבלי שייאמר, יש גם "אני רוצה שיהיה גם טוב לי", אבל יתכן מאד שכאמירה זה אולי יישאר חבוי בערוץ הזה, אם תוכלי להגיד לעצמך שכאשר יהיה טוב לו, יהיה לו קל יותר להיות נדיב ונעים איתי.