אוהבת אבל: מה עושים?

אני בת 20, חבר שלי בן 20 גם ושניינו בצבא.אני חוזרת כל יום הביתה והוא חוזר כל שבועיים.הוא מפקד והוא נורא עסוק עם החיילים שלו כל הזמן, בקושי מדברים ובקושי מתראים.כשאנחנו מדברים לפעמים אני מרגישה שקשה לו להתחבר למה שאני אומרת.. לרוב יש לו תגובות של "אממ.. טוב" לא ממש יודע מה להגיב.אני רואה שהוא אוהב ומנסה וגם אני אוהבת ומנסה להתסדר עם המצב, אבל לפעמים הקושי גובר ואני נהיית עצובה. אני חושבת שלשניינו יש דברים על הראש. אני חשה שהוא מבולבל לגבי הצפקיד שלו בצבא. הוא לא יודע אם הוא רוצה לצאת לקורס קצינים, הוא חוזר הביתה עייף ובכללי אני חושבת שהוא עוד צריך "לגדול". אני מרגישה שאני פרחתי עם עצמי וכשאני מגיעה אליו אני מרגישה שהוא "תקוע"זה עניין שהוא צריך לעבוד על זה עם עצמו ולהגיע להחלטות שהוא רוצה.יש לי דרישות מסויימות שקשה לו ליישם וראז מגיעות המחשבות שלי "מה עושים עם הקשר עכשיו?"חשבתי על הפסקה. אמנם אני כן אוהבת אותו אבל יש דברים שאני חושבת שכל אחד צריך לעבוד עליהם בעצמו.. ואז כשהוא יהיה בשל יותר ויפנים יותר את הדברים שאני אומרת הקשר באמת יפרח.אני מפחדת לדבר איתו על זה.. מפחיד אותי הלבד הזה. אנחנו ביחד שנתיים וקשה לי עם זה שאני מרגישה שהקשר תקוע ולפעמים לא זורם..מה הדבר הכי טוב לעשות במצב הזה?

אני יודעת שאני בת 20 כולה, אבל אני מרגישה קצת יותר בוגרת ממנו ומחפשת בקשר משהו אחר. בגלל זה השתמתי במילה "לגדול"שבאופן השכלי הוא כנראה לא רואה זוגיות באופן שאני רואה

20 יקרה,
אני חושבת שהגדרת הכי טוב את מה שאת מרגישה כבר בכותרת שלך, "אוהבת אבל", ואולי אפילו את הפתרון. לפעמים אהבה אינה מספיקה כדי להביא אושר. צריך גם התאמה, ולפעמים צריך אפילו עוד דברים נוספים. קצת קשה להגיע לדיאלוג עם מי שלא מנהל דיאלוג בקלות, כאשר עושים זאת מרחוק, ופגישה של פעם בשבועיים. וזו החוויה שלך. ובודאי בפעם בשבועיים האלה הוא צריך גם לבלות עם בני המשפחה שלו ואולי גם עם חברים. אני לא יודע אם לקרוא לזה "לגדול", כי אני בטוח שהוא חווה גדילה והתבגרות משמעותיים בצבא, אבל במימדים אחרים ובכיוונים אחרים. לא ביכולת הזוגית שלו, אבל אולי במרכיבים אחרים באישיות, ביכולת להתמודד ואולי אפילו ביכולת המקצועית שלו. יתכן שבעוד עשר שנים הוא יהיה בן זוג נפלא וקשוב ואיש שיחה נהדר, אני לא יודע. אבל גם ייתכן שלא. כך או כך, עושה רושם שזה ייקח זמן עד שתדעי, ואת רוצה אותו כזה כבר עכשיו. הדיאלוג הדל שיש לכם לא מספיק לך."הפסקה" לא תשפר אותו. אולי את רוצה בזה "לזעזע" אותו, וזה בדרך כלל נכשל, בעיקר כי זה יוצר חוסר אמון ברצון המשותף להיות ביחד, ולכן הפסקה היא לעיתים קרובות זרע הפרידה הסופית בהמשך. כדי לדעת אם הוא ישתנה או לא, התנאים שבהם אתם חיים צריכים להשתנות, ואולי החוויות ואולי גם צריכות לעבור עוד כמה שנים. קשה לדעת. אני חושב שאת כן צריכה לדבר איתו על המחשבות האלה שלך, ולראות אם אלו באמת תוכלנה להסביר לו את חומרת הפער התקשורתי ביניכם. ואם ניסית וזה לא עבד, אז ניסית וזה לא עבד. תצטרכי אז להחליט, אבל לפחות כדאי שתדעי קודם שניסית ליצור תקשורת.

תודה (:בכל מקרה דיברנו. באמת אמרתי לו כל מה שאני חושבתושאלתי אותו למה הוא סגור כל כך ולא חולק איתי דברים.ואז הוא נפתח ובאמת אמר לי שהוא עובר תקופה מאד קשה והוא מטבעו לא אוהב "להתבכיין" והוא חושב שלא אבין את התסכול שלו ואז אמרתי לו שאם הוא ייתן לי צ'אנס אולי אני אבין ואפילו אפשר את הרגשתו במקום לשמור בלב.השיחה הייתה מאד מרגשת וגיליתידברים שלא ידעתי. כמו זה שהוא תמיד משאיר את עצמו מאחור בשביל לדאוג לי, הקושי שהוא עובר והאהבה שהוא מרגיש אלייהחלטתי לתת צ'אנס ולנסות להבין את הקושי שהוא עובר כי אני יודעת שהחיבור בניינו נורא חזק וחבל לי מאד לנתק את זהתודה

ואפילו אשפר את הרגשתו במקום לשמור בלב**

20 יקרה,
גברים צעירים מכירים תקשורת דרך חברים, בדרך כלל בנים כמוהם, ודרך משפחה. רובם לא מורגלים בתקשורת הקשורה לחשיפת רגשות וחולשות. תקשורת פתוחה, כמו זו שייצרת איתו היא כנראה חדשה לו, ממש כשם שהיא חדשה לך - לפחות עם בן זוג. משניכם היא דורשת להתגבר על פחדים וחששות, כי שניכם חושבים במקביל גם על התדמית שלכם בעיני הצד השני. לכן בדיוק השיחה ביניכם היתה מרגשת. היא דרשה אומץ רב מצידך, קודם כל ליזום, ואחר-כך, גם להיחשף תוך כדי, כי חשפת רצון וצורך. וכמה יפה שכאשר עושים זאת נכון, זה גם עובד.

(הודעה ללא תוכן)