אהבה עצמית וזוגיות

אני בת 25 וכבר עברתי כמה מערכות יחסים של כמה שנים ואני כרגע בתחילת קשר ואני מלאה בלבטים שאין לי מושג מה לעשות איתם. מאז ומתמיד הייתי טיפוס מאוד ״נידי״ זה התבטא בזה שאני צריכה המון תשומת לב מבן הזוג שלי ויכולה מהר מאוד להרגיש שאני חייבת פידבק חיובי ממנו ורוצה אותו וצריכה כל הזמן שיראה לי שהוא רוצה אותי מאוד ושאני הכי מושלמת בשבילו ושהוא חושב עליי כל הזמן ושאני הכי חשובה לו וכל מיני דברים בסגנון, היה קשר אחד שעבד בצורה הזאת כמה שנים והיה קשר אחר שהיה מאוד קשה להסתדר ככה כי הפריע לו שאני כזאת נזקקת וכזאת צריכה יחס כל הזמן וצריכה חיזוקים כל הזמן וכל כך פוחדת להפגע. אני לא יודעת האם זה נורמלי ההרגשה הזאת שלי שמשתלטת עליי מרגע שאני נכנסת לקשר עם מישהו או מרגע שאני שמה לב שאני מעוניינת בו האובססיביות משתלטת עליי לקבל ממנו יחס ואהבה והתעניינות ושאני אהיה פשוט ממש חשובה לו, אם הוא לא מתקשר כמעט יום שלם זה נראה לי פשוט לא הגיוני שהוא לא רוצה לשמוע מה איתי ולא מספר מה איתו ולא נותן לי את היחס שאני צריכה אפילו בטלפון... אני כל היום חושבת על זה ומנסה מצד שני גם להבין שהוא לא יכול כל היום לדבר איתי ולתת לי יחס אבל אני מרגישה שאני כל כך צריכה את זה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, זה שאני איתו בקשר עכשיו בנאדם מאוד עסוק ומדבר איתי לפעמים פעם ביום ולפעמים פעם ביומיים ואני מוצאת את עצמי כל היום חושבת מה הוא עושה ומחכה שהוא יתקשר, ואני פשוט יודעת שככה אני וכמה שניסיתי להתגבר על ההרגשה הזאת זה לא עוזר ואני מרגישה שאני צריכה מישהו כמוני, אני חושבת שיש אנשים כאלה שגם הם צריכים כל הזמן לדבר ומאוד תקשורתיים ונותנים הרבה תשומת לב ומראים כמה הקשר חשוב להם ויש כאלה שיכולים בלי ויש כאלה שבדיוק ההפך ולא אוהבים דביקות. הבעיה שלא יוצא לי להכיר בנים כמוני וזה ממש קשה לי ואני ממש רוצה אבל לא יודעת איך להכיר מישהו כזה ולא חושבת שאני יכולה לשנות מישהו שלא כזה להיות כזה...
בקיצור אני ממש מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות עם הקשר הנוכחי או בכלל כי הערתי לו כבר על זה שהוא לא מתקשר מספיק ולא נותן מספיק יחס והוא אמר שהוא ישפר את זה ומאז באמת הוא קצת השתפר אבל זה ממש לא מספיק לי ואני מוצאת את עצמי חלק גדול מהיום מבואסת וחושבת על למה הוא לא מתקשר וזה לא משפיע עליי טוב. אני לא יודעת אל כדאי להגיד לו על זה שאני צריכה כל כך הרבה יחס במערכות יחסים כי כבר דיברנו על זה ואני לא בטוחה עד כמה הוא יכול לשנות את זה ולהיות כמו שאני רוצה וממש קשה לי ככה אבל מצד שני אני חושבת אולי זאת בכלל בעיה אצלי שאני יכולה לשנות ולעבוד עליה? למרות שאני באמת לא יודעת איך כי מאז ומתמיד הייתי ככה ולכ הצלחתי לשנות את זה אפילו שמאוד רציתי וניסיתי לא לחשוב ולא להתבאס מדברים כאלה אבל זה לא עבד לי... אז דבר ראשון הוא שאני לא יודעת מה לעשות עם הקשר הנוכחי שאני די סובלת ממנו מהחוסר תשומת לב ולא יודעת האם לסיים איתו או לדבר איתו על זה שוב בידיעה שזה יכול להלחיץ אותו וזה לא באמת יעזור, או שבכלל בכללי המצב שלי לא נורמלי? ואולי יש דרך לטפל בזה או לשנות את זה? כי באמת שמאוד קשה לי עם כל מי שלא כמוני ולא מבין את זה... אני ממש אשמח לקבל פה עצות שיעזרו לי באמת כי אני כבר מיואשת ומרגישה ממש רע... תודה !

רותם יקרה,
קראתי את מכתבך, ואת הצרכים שלך מקשר זוגי. ואז עלתה בדעתי המחשבה שאולי את צריכה לקבל קודם כלבעצמךאת העובדה שאת לא מושלמת,ולאהוב את עצמך למרות זאת. ואז אולי תצטרכי קצת פחות חיזוקים מאחרים, וזה ייקל עליך ועל היחסים איתם.

1. איך אני אמורה לעבוד על לאהוב את עצמי? ולמה הגעת למסקנה שאני לא אוהבת עצמי? כבר הייתי במערכות יחסים מוצלחות, אני לא מבינה איך זה אמור לענות על השאלות שהעלתי

רותם יקרה,
בואי ונפריד בין שני דברים. הראשון, הוא הצורך שלך שהצד השני יגיד לך ויחשוב שאת הכי מושלמת. על זה דיברתי. יתכן שלו היית מקבלת את עצמך ואוהבת את עצמך כ"לא מושלמת", לא היית צריכה שבן הזוג שלך יחשוב שאת מושלמת. אם את אוהבת את עצמך כלא מושלמת, יכול להיות לך מספיק ביטחון שגם בן הזוג שלך יאהב אותךכי את מאד טובה בשבילו, גם אם את לא מושלמת. זה יכול להוריד חלק מהמשקל העודף של ה"נידי" שעליו דיברת.הדבר השני הוא הצורך שלך בשיתוף. כפי שאני מבין ממך, יש ביניכם חוסר התאמה בעניין הזה, כי הוא פחות משתף וכי אולי הוא פחות מתעניין במה שאת משתפת. יש זוגות שחיים עם הפער הזה, ובן הזוג שצריך יותר לשתף (ובדרך כלל האשה) מתמודד עם זה, ולומד להתגבר על חיסרון אחד בשל יתרונות אחרים שיש לו בקשר (שוב, היכולת להתמודד עם אי שלמות). יש זוגות שחיים עם הפער הזה ומתמודדים אחרת - וזה שצריך שיתוף, או צריך שיתוף בדרך שלו שהצד השני מתקשה לספק, עושה זאת עם חברים או חברות, כל אחד בדרכו. מי שלא מצליח להתמודד עם הפער הזה באופן הזה או באופן השני, נשאר לא מרוצה ועם תחושת חסר גדילה והולכת (שלפעמים יום אחד מוצאת מפלט עם מישהו מבני המין השני שיודע לספק בדיוק את זה, על הקושי האדיר שנוצר אז לזוגיות), או לחילופין, שהוא נאבק בתוך הקשר, מצליח לפעמים להשיג משהו, אבל במקביל קיים החשש שמאבקים תמידיים על איכות הקשר יוצרים בצד השני את הרושם שכל מה שהוא יעשה לעולם לא יספיק. בטווח הרחוק זה משפיע על הקשר ועל איכותו. ויש מי שמחליט להיפרד ולחפש בן זוג שכן יתאים לצורך הזה, כי הוא חיוני, ויהיה אולי מוכן להתפשר בצרכים אחרים. וכאן, נשאלת השאלה מה קרה לך במערכות היחסים המוצלחות שהיית בהן, שהלכו לאיבוד? האם זה מתחבר לאחת האפשרויות שכתבתי בפיסקה השניה? ואם לא, מה כן קרה, שמערכות מוצלחות לא המשיכו להתקיים?