אבל על כלב: הבנת רגשות ונטישות

ד"ר חסון היקר,
אולי זה לא המקום הנכון אך מאוד אודה לעזרה.הכלבה שלי נפטרה בגיל 12 יומיים לאחר שעברה ניתוח שממנו לא הצליחה להתאושש. היא הייתה חולה שבוע והרופא אמר או ניתוח, 50/50 סיכויי הישרדות, או מוות ודאי.אחרי הניתוח היא שוחררה הביתה אך לאחר כמה שעות החלה לדמם והחזרנו אותה למרפאה, שם בילתה יומיים בכלוב עם אינפוזיה. רצינו לקחת הביתה אך הייתה חלשה והומלץ להשאירה, ובבוקר היום השני, כשהחלטנו לקחת אותה הביתה גם אם כדי שתמות שם, היא כבר הייתה מתה.איך אפשר לחיות ולהתמודד עם האשמה ונקיפות המצפון על זהשהיא חשבה וחשה שהיא ננטשה ונבגדה על ידינו לקראת הסוף?שחשבה שזרקתי אותה והשארתי אותה בחברת זרים? שהיא מתה לא בביתה המוכר והאהוב אלא בכלוב צפוף, קר ובודד?איך לחיות עם הידיעה שאהובתי מתה בודדה וחשה שקרוביה בגדו בה בזמנים הקשים ביותר?זהו פורום זוגיות אך גם אהבה ויחסים וזה מה שהיה לנו במשך 12 שנה ורבים האנשים שלא היה להם בן זוג משך הזמן שחיינו יחדיו. שלא לדבר על הנאמנות והאהבה ללא תנאי שהיא העניקה ושבני אדם לא מרבים בתכונות אלה.

מג יקרה,
אולי במשהו, בגלל הרקע שלי, זה אולי המקום המתאים בכל זאת.אני מבין את רגשי האשם הקשים שלך. בודאי שאת האבל שלך. את חושבת על המחשבה שלה ברגעיה האחרונים, שהיא ננטשה ונבגדה. העניין הוא שכלבים לא חושבים כך. בודאי שאינם יכולים להמשיג ולנסח מחשבה כמונו. אולי היא הרגישה בודדה, אבל היא בודאי שלא הרגישה נבגדת, כי נאמנות אצל כלבים קשורה ליחסים שיש לך איתם ועם אחרים. בגידה היא אולי רגש שיתחבר לקשר שלך עם מישהו אחר, אבל לא לנטישה. נטישה יכולה לגרום למה שאנחנו קוראים אצלנו, בני האדם, "תחושת נטישה", שזו כנראה תחושת בדידות.אבל האם זה באמת כך? - אפילו זה לא בטוח. בעלי חיים חברתיים רבים, בעת חוליים, מעדיפים להתבודד. כנראה כדי שמעמדם (הסטאטוס החברתי) שלהם לא יאויים, וכדי שיוכלו לחזור לאחר החלמה אל החברה שלהם מבלי שנטבע בהם הזיכרון של חולשתם. זה יכול לאפשר להם להשיב את מעמדם הקודם בקלות רבה יותר. מצבים כאלה, של ירידה פיזית והתבודדות הם כנראה הבסיס לתחושת הדיכאון שאנחנו מרגישים כשרע לנו, שגורמת גם לנו להתנתק מעשייה. קשה לדעת מה באמת עובר בראשו של כלב, גם כשהוא אהוב ומוכר. קל מאד לייחס לחיות המחמד שלנו מחשבות שלנו, כי לפעמים ההתנהגות נראית מתאימה להן. אבל גם אם סביר שהם מרגישים דומה לפעמים, המחשבות שלהם אינן המחשבות שלנו כי אין להם המסוגלות להמשיג מושגים שבהם אנחנו משתמשים בחשיבה שלנו.עצוב שזו הדרך שבה הלכה לעולמה, ועצוב שהיתה לבדה. זה מספיק כדי להרגיש עצב עמוק, אבל צורך להוסיף על כך רגשי אשם שכנראה שאין להם מקום. סביר שהיא הרגישה רע פיזית, וכמו רבים מאיתנו, דווקא במצב כזה גם אנחנו פעמים רבות מעדיפים שיניחו לנו לבד. וכמו בני אדם רבים שמסיימים את חייהם בבית החולים, והיו מרגישים טוב יותר בבית, כנראה שזה כך. עצוב, אבל אין צורך ברגשי אשם. סיפקתם לה סביבה חמה ואוהבת בחייה, וראי סיפוק ונחמה כלשהם גם בזה.

משתתפת בצערך ומבינה מאד לליבך. אני בטוחה שלא חשה נטושה ברגעים שלה ומאד מזדהה עם דבריו של אורן.

ד"ר חסון היקר,
תודה רבה לך. קראתי מספר פעמים את תשובתך שהעניקה לי נחמה מסוימת וגם הבנה באשר לאיך בעלי חיים חושבים. אני מאוד מודה על התשובה המושקעת שהקלה עליי מעט.ולך ורד, אני מעריכה את זה שמצאת לנכון להגיב ולהשתתף בצערי. תודה.