יציאה מהבית בגיל 28: מה עושים?

שלום רב,
אני בן 28, גר עם ההורים. היתה לי חברה שנתיים. לצערי הורי התנגדו לקשר מלכתחילה בגלל שהיא לא מהעדה שלנו וגדולה ממני בשנתיים. הם שמרניים הרוצים כלה על פי תנאיהם ובתיווכם. במשך תקופת החברות רבתי עם אמי המון פעמים ומריבות אלה יצרו אוירה לא נעימה לכל בני הבית. סבלתי קשות ממריבות אלה שכללו קללות והשמצות לי ולחברתי. הורי לא ניסו אפילו להכיר אותה. היא היתה בביתי מספר מועט של פעמים. כשהחלטנו לעבור לגור יחד המצב החמיר, אמי אמרה שתמות אם אתחתן איתה ואעזוב את הבית ולא נותרה לי ברירה אלא לוותר ולהיפרד.ביטלנו את חוזה השכירות ואני בביתי.מאז הפרידה אני מדוכדך, ישן הרבה, מתגעגע מאוד לאהובתי וחושב עליה בכל רגע ורגע. האם יכולתי לנהוג אחרת במצב עניינים שכזה?או שעדיף לכולם שלא אלחם בהם אם ההתנגדות היא כ"כ חמורה?תודה רבה.

איתי יקר,
אתה בן 28, והחלטת לצאת מהבית. הגיוני מאד בגיל שלך. אני לא יודע מהי העדה שלך, ועד כמה אתה כבול אליה ואל ההורים שלך, ולכן קשה לי לענות לך אחרת. בכל חברה חילונית מתקדמת, בגיל הזה כבר היית אמור להיות די עצמאי כלכלית, ואם קיים קונפליקט כזה גדול עם ההורים, היית יכול לשים גבולות ברורים להורים, ולהשאר עם בת הזוג שלך. אתה הרי גבר מבוגר שאמור להיות עצמאי.אם, לעומת זאת, אתה לא כזה, והקשר שלך הוא של תלות כלכלית ו/או חברתית ו/או מוסרית עם ההורים, זה המחיר שאתה משלם עבור התלות הזו. ובסך הכל, בכל פעם שעושים החלטות, עושים אותן תוך כדי פשרות ואילוצים. זה גם מה שעשית, ואם נהגת כפי שנהגת, אזי בתנאים שלך כנראה שלא היית יכול אחרת. כדי להיות מסוגל לנהוג אחרת, היית צריך קודם לשנות משהו בתנאים החיצוניים (כלכלה/פרנסה) או בתנאים הפנימיים שלך.