תחושת 'בית' בזוגיות: צרכים מנוגדים

ד"ר אורן שלום
אני אשה בסביבות גיל ה40 נשואה כעשר שנים ולנו שלושה ילדים. מאז ומתמיד הרגשתי חסרת בטחון בזוגיות מול בעלי עוד אז כשיצאנו לפני החתונה..
בעלי הוא בנאדם בעל בטחון,שקול,רציונלי,הגיוני איש בעל עקרונות וערכים ואני מרגישה בהרבה מצבים שהוא מעליי ואתן דוגמא: אם ניהלנו שיחה עכשיו על נושא מסויים ואני פניתי בדרך לא מכבדת אליו הוא דיברתי בסגנון שפחות מתאים לו הוא יכול להחליט שהוא לא ממשיך את השיח איתי ויכול לקום ולומר...אני לא ממשיך את השיח איתך או לחלופין, אני לא מעוניין להמשיך לשמוע אותך...וממש מציב מעין בלוק כזה בנינו ופה הסתיימה השיחה. ממש מרגישה שהוא מנהל את היחסים בנינו הוא לא מפחד ולא חושש לשים חומה מול הבנאדם ולסיים שיחה כי היא לא בסטנדרטים שלו. מצפה כל הזמן שנדבר בנועם או בנורמות שלו. ומה לעשות שיש בין בני זוג גם המון משקעים וכעסים ואני אשה שרוצה וצריכה לפעמים לפרוק ואני רוב שעות היום לבד עם הילדים ועם מטלות הבית. ככה זה מתנהל שנים.כמעט כל שיח בנינו אפילו הכי פשוט מסתיים בסוג של כאוס.ואם אנחנו משוחחים בטלפון אז יכול לומר לי אני לא מוכן להמשיך לדבר איתך...ומנתק לי ואני נשארת עם הכעסים שלי עומדת להתפוצץ מעצבים והוא לא יענה ולא יגיב להודעות ימשיך עם הפאסון שלו.
מרגישה שהוא גבר שלא מכיל אותי ולא מקבל אותי אייך שאני אלא כל הזמן מעין מעניש אותי ועקרוני ושם לי ברקסים ואני פשוט מתוסכלת.נשארת כעוסה עד עמקי נשמתי והוא ממשיך בשגרת יומו מוכן לדבר רק בנועם ורק אחריי שארגע.
ואני גם כועסת על עצמי על כך שאני כל כך תלותית בו וביחס שלו אליי...כי אם הייתי בעלת ביטחון אז אוקיי...הוא לא מעוניין לשוחח כרגע בסדר ...נדבר מאוחר יותר...אבל לא! הבטחון שלי עוד יותר צונח ואני נכנסת לסטרס ומציקה לו ורודפת אחריו והוא יותר הודף אותי ממנו -פשוט סיוט עבורי!
מרגישה גם המון פעמים שלא מתייחס אליי כבת זוגתו ואם ילדיו אלא כאילו אני בתו שמעניש אותי ומציב לי גבולות והשיח יתנהל בנינו רק בתנאים שלו.
אשמח לייעוצך.תודה

דנה יקרה,
אני מבין ממך שבעצם, מה שאת רוצה זה "להרגיש בבית" כשאת איתו, ולא עם תחושה של להלך בין זכוכיות שעלולות לפצוע אותך אם תעשי את הצעד הלא נכון. את רוצה בן זוג שיכיל את התלונות, ואת הקשיים שלך, ויקשיב לך, ואולי אפילו גם יקבל יותר את דעתך גם אם לא תקפידי על ניסוח אדיב ומנומס, ואני מסכים איתך לחלוטין שזה ייתן לך תחושה של "בית". גם ביכולת להתלונן יש הרגשה של נינוחות, אם יש מי שנותן לזה מקום.בנוסף, אני מבין ממך שבעצם גם הוא רוצה "להרגיש בבית" כשהוא איתך, ובשבילו – רוגע ושלווה הם "בית", והאפשרות לתת לדברים לזרום כפי שהם, והם שמקנים לו את תחושת הנינוחות שלו, שיכולה לעזור לו להרגיש בבית, כשהוא בבית.וכאן הדילמה. כי קצת קשה ששני הדברים האלה יתקיימו ביחד. כי "הבית" שלך דוקר מדי עבורו, והצורך שלו להגן על הבית שלו, והכוח שבו הוא עושה זאת, דוקר מדי עבורך. וכשאת נכנסת ללחץ "ורודפת אחריו", זה עלול להיות סיוט לשניכם. וכשהוא תופס מרחק ממך, כדי לקבל את השקט שלו, את נשארת עם הרבה "רעש" בתוך הראש, כי אז זה לא רק כי את נשארת עם מה שהפריע לך מלכתחילה, אלא נוספים לכך גם חוסר ההערכה וחוסר הכבוד שאת מרגישה שאת מקבלת ממנו, שרק מוסיפים לסערה הפנימית שלך שכבר היתה קיימת עוד קודם.הדינמיקה שנוצרה מהפערים האלה ביניכם החריפה, והעבירה אתכם למסלול שדי קשה לצאת ממנו. מן הסתם, בפורום המצומצם הזה, לא קיבלתי ממך הרבה פרטים על הנושאים עצמם שעומדים במרכז הויכוחים ביניכם, או של הדברים שאת לא שלמה איתם וצריכה לשנות, לתקן או להתלונן עליהם, אלא רק על הדרך שבה דברים נאמרים ו/או מתקבלים. מן הסתם, אם מלכתחילה היה ביניכם פער בדרך התקשורת שלכם, ואי קבלה מסויימת שלה, הרי זה הלך והתעצם עם השנים, ועם הלחצים, ועם הילדים, עד שכנראה קשה לכם מאד לשנות את זה עכשיו. כשזה בקטן, ורק בתחילתו, קל אפילו להתייחס להבדלים בהומור, מתוך המחשבה שזה יחלוף מהר, או שאתם יכולים להתמודד עם זה. עם הזמן, זה הופך להיות פחות מצחיק, ודורש שיחות יותר מעמיקות כדי לשנות – ואם הכעס גדל, גם הפערים ביניכם עלולים לגדול, כי אז את "מנומסת" פחות, והוא בולם אותך יותר. נראה לי סביר מאד שכך זה קרה, ואם לא הצלחתם להתגבר על זה בעצמכם בתחילת הדרך – עכשיו זה כבר הרבה יותר קשה.אני קורא בין השורות אצלך הרבה הערכה אליו, כאדם. את לא מדברת וכנראה לא רוצה ולא חושבת על פרידה. אבל את מרגישה מאד לא מוערכת, ואולי גם מושפלת, כי מנקודת המבט שלך, כפי שאת רואה את היחסים ביניכם, אין לו הערכה כלפייך, ובעיקר – את מרגישה לא שווה בעיניו, תרתי משמע. זה לא משהו שקל להתמודד איתו, בודאי לא בעוצמה שאת מרגישה. לכן, אני חושב ששווה לכם ללכת לטיפול. כי כל עוד את מרגישה מרירה, לא מוערכת ומושפלת, שלא לדבר כועסת, את לא תהיי "מנומסת". הציפיה שתהיי כזו כנראה שאינה ריאלית, ומי שחושב שכך תהיי אולי מכיר אותך, אבל לא מבין אותך עד הסוף. לכן, אני מציע לכם ללכת לטיפול זוגי. אפשר אולי אפילו להגדיר את המטרה שלא תרגישי לא מוערכת, ושלא תרגישי מושפלת – וכדי להגיע לזה, שניכם צריכים לשנות משהו משמעותי, הן בציפיות והן במעשים והן באופן התקשורת שביניכם.