ביטחון עצמי ומשפחה: מה לעשות?

שלום
וברכה,
יוצאת עם מישהו כשנה. שנינו פרק ב בחיינו. אתמול נסענו למפגש משפחתי ושם הכיר לראשונה את אבי. שמחתי מאד. אך היתה לי תחושה בבטן שהזכירה לי את תקופת גירושיי או אאחרייה במעט. אצביע על הנקודות הרגשיות שלי:
1. בבטן עדיין מרגישה כישלון שהתגרשתי מול אחותי שנשואה. אני גרושה שנתיים וחצי. אני אישה שנראת טוב ,יודעת מה היא שווה אך לאחר הגירושים מרגישה לא יפה וסגורה בהתנהגות שלי. כשאני עם אבא שלי לא חשה כך. אך שאחותי שם עם בעלה אני מרגישה שכל האור והיופי שלי נעלם כאילו מעמיד אותי בזו שלא הצליחה.
בעברנו כילדות תמיד היינו שונות, אני הדומיננטית היפה הכריזמטית החברתית המקובלת והיא הלא. פתאום מאז הגירושים מסתכלת עליה ומרגישה פחות שזה הזוי. גם הסתכלתי לראות אם בן הזוג שלי יתלהב ממנהה . מאז הגירושים האני שלי התערער .
2 כשאני מחוץ למפגשים משפחתיים אני לא מרגישה ככה, אני בעולם הצומח והחדש שלי, האישה שמחייכת שהתייפתה שבחרה !

במפגשי שישי אני אוכלת וכבר רוצה ללכת לא נשארת לשיח בשולחן שבת, לא מרגישה עיניין. שולחן שבת עם אמא ילדיי, אחותי בעלה ילדיהם.

תודה רבה

מציינת שמפחדת שיכיר את אחותי .יודע למה? כך חושבת...כי אני במקום שמרגישה כישלון אך איך יראה אותי מולה?ושוב אני אוהבת את אחותי, מודית למסכות שיש בה ויודעת מה יש בפנים.אך מנסה להבין מה עובר עליי.
זה מזכיר לי גם עם הגרוש שלי שהייינו יחד שהוא היא מדבר ויוצר שיח בשולחן שבת ואני הייתח ממש מאבדת עיניין ואז הייתי מרגישה כלום לא שייכת.

דבר נוסף שנזכרת. היחסים עם אימי רגועים ומטה.לא עוזרת לי עם ילדיי. קשר מינוס. לעומת אחותי, עוזרת להם מלא וגם מתייחסת אליה יותר וגם לילדייה. איכשהו אולי מרגישה נחותה מול אחותי בזכות אימי????. איך אני עוזרת לעצמי להתמודד עם התחושות

לירי יקרה,
ככל שהמשכתי וקראתי את מה שכתבת לי, ובכלל זה גם המסר השני והשלישי, כך נתת לי יותר אישורים למחשבה שלי. כי הרי את אשה בטוחה במראה שלה ובערך שלה, גם ביחס לאחותך, ולא מרגישה מאויימת ממנה. בכל מקום אחר פרט לביתם של הורייך. וייתכן ששם את רואה את עצמך לא כפי שאת רואה את עצמך, אלא כפי שאמך רואה אותך – בעין הביקורת שלה, ומעדיפה את אחותך. זה לא היה לי ברור אם הביקורת הזו מוקרנת באופן ישיר או עקיף, או אם זו באמת דעתה של אמך עלייך, אבל המסר האחרון שלך אומר שלפחות זה משהו שאת מרגישה באופן ממשי. כל עוד זה כך, זה לא כל כך משנה אם אמך ביקורתית יותר כלפייך, או דווקא מצפה ממך ליותר מאשר שהיא מצפה ממנה, אבל כך או כך – כשאת לידה, את רואה את עצמך בעיניים שלה, וזה מנמיך אותך. התחושה, אגב, יכולה ללוות אותך גם כשאת לא עם הורייך, אבל מן הסתם, אם זה נכון, היא תהיה חזקה יותר שם. אני מניח שהעובדה שאת התגרשת רק מעצימה אצלך את תחושת הכישלון, ביחס לאחותך. כך שעושה רושם שמשהו אכן יושב שם.זה יחלוף, במידה לפחות, אם בן זוגך יודע לתת לך את הביטחון העצמי שלך. את כל היתר, תצטרכי לבנות עם עצמך, ובעצמך. אני לא יודע מה הסיפור של אמא שלך, מהיכן זה נובע ועד כמה האופן שבו את רואה את זה מדוייק. אבל כך או כך – גם אם נניח שזה אכן מה שאמך מרגישה, זה משהו שהוא בינך לבין אמך לבד, עם מעט מאד השלכות כלפי חוץ. מה שהיא מרגישה או לא מרגישה הוא שלה בלבד. לא מה שאחותך מרגישה, כנראה גם לא מה שאביך מרגיש, ובודאי שלא מה שבן זוגך חושב. כך שאולי הכי כדאי יהיה לדבר עם בן זוגך מדי פעם עליהם, או על מפגשים שהיו לכם, ולשאול אותו ולדבר איתו על מערכות היחסים של המשפחה שלך, ואת או הוא שאינם שלך או שלו. קחי את הדברים לאט ובמתינות, והקשיבי ושתפי ללא טינה וללא כעס. זה יקל עליו להקשיב, ועליך – לקבל עם הרבה פחות לחץ וחרדות.

תודה על הדברים שכתבת. ממש יש מקום למחשבה, אתה משקיע בתשובותייך. תודה רבה!
אני מבינה ש.....
אכן מאז שהתגרשתי פחות בא לי לבוא לבקר את אימי. אני אכן שם מרגישה נחותה.כי נכשלתי.
מרגישה משהו לא טוב שם.
מדהים שיכולה ללבוש את אותו בגד וחהרגיש בכל מקום אחרת.
עצוב ומצחיק יחד כמה העולם שלי מחוץ לבית אימי ואפילו מפגש משפחתי כמו שהיה במסעדה גרם לי להרגיש כלום ולא יפה. בחוץ אני חייה והתפיסה האישית שלי בעיניי עצמי היא טובה מאד.
כנראה אני רואה את עצמי דרך עיניי אימי , חוסר הערכה וגם גדלתי בביקורת קשה בגיל העשרים לחיי כי גרתי שם. ורואה כמה היא מעריכה את הזוג המלאכותי הלוא היא אחותי ובעלה.

לירי יקרה,
אני מקווה שאת מבינה שזה לא באמת משהו שקשור אליך. לא תמיד ההורים מכירים אותנו, ובעיקר לא לאחר שהתבגרנו. אנחנו הרי משתנים כל כך לפני ואחרי צבא ולימודים, וזה משהו שההורים לא תמיד יכולים להפנים או להבין, כי התדמית שלהם עלינו היא זו של תקופת הילדות שלנו, מקסימום גיל ההתבגרות שלא תמיד עושה להם טוב. ולפעמים קשה להם לשנות בראש את התדמית. הרבה מזה קשור גם לא רק לתקשורת איתם בבגרותנו, אלא גם ביכולות שלהם לעשות את זה. אני מקווה שתמצאי בעצמך כוח, אם לא לסלוח אז לפחות להתייחס לזה בהומור, בינך לבינך.