ספקות בקשר: איך להתמודד?

היי ד"ר,
יש לי חבר מקסים כבר חצי שנה. שנינו בני 23.
היו לי מערכות יחסים קצרות בעבר, ולא מוצלחות. הוא הראשון שהצלחתי לפתח איתו קשר ארוך והדדי.
בזמן האחרון חוסר ביטחון שלי מתחיל להשפיע לרעה על הקשר בנינו. יש לי מחשבות הרסניות כמו אולי הוא לא באמת אוהב כשאומר שהוא אוהב, אולי הוא לא מתכוון לדברים, למה הוא מתרחק, למה הוא מתקרב. להכל יש סיבה, ולא הסיבה שאני רוצה שתהיה (שהוא באמת אוהב אותי וטוב לו איתי).
בסופש האחרון אמרתי לו משפט בעקבות מקרה שקרה, ובמשפט ציינתי שאם הקשר יצליח בנינו אז יופי, ואם לא אז לא נורא והעיקר שניסינו.
ביקשתי סליחה, גם באותו יום וגם כמה ימים לאחר מכן שהרגשתי שהוא מרוחק. לא פתחנו על זה שיחה, אך מאז אנחנו מתעלמים ממה שקרה ומתנהגים כרגיל. אני מרגישה שהוא לא באמת סלח לי, ואולי האמון שלו בי נפגע.. ובצדק. אבל אני באמת מצטערת, ואוהבת אותו. המשפט הזה נאמר מחוסר הביטחון והמגננות שלי. אני לא יודעת מה לעשות...מרגישה שטעיתי והרסתי..
תודה על המענה והסבלנות.

יערה יקרה,
את מספרת שהבאת לידי ביטוי את הספק שיש לך באהבה שלו אליך, אם כי לא כך הדברים נאמרו. בדרך שבה אמרת זאת, אני חושב שיצא שכאילו הקשר הזה 'לא נורא חשוב לך', מה שלא התכוונת לומר, או אולי כן, אבל כמגננה וכאמירה ששומרת, לכאורה לפחות, על המקום שלך כאשה שמכירה בערכה, ולא תלויה באהבה של בן זוגה. זו אמירה מצערת, כי אשה שמכירה בערכה, בדיוק כמו גבר שמכיר בערכו, יכולים, אם יש להם הביטחון העצמי הראוי, גם להודות בכך שהם זקוקים לאהבה, ושהאושר שלהם תלוי גם בה. במקביל – התלות הזו אינה בהכרח כניעה לכל גחמה והתנהגות לא ראויה של בן או בת הזוג, אלא דיון ונסיון ליצור זוגיות ראויה ומכבדת לשני הצדדים. לא קל להיות אסרטיבית (כלומר, להביע את הצרכים שלך, ובאופן מכבד שהצד השני יהיה מסוגל לשמוע מבלי להיפגע, כלומר, מבלי להיות אגרסיבית או פוגעת), כאשר את קצת חסרת ביטחון, וזו הסיבה שבגללה את פונה אלי.אני חושב שהדרך הנכונה היא אולי לומר פשוט את זה. כלומר, באמת להסיר את המגננות שלך, לומר לו שמשם זה הגיע, לומר לו שאת כן מאד רוצה שזה יצליח ביניכם, ולבקש ממנו להבין אותך ולכבד אותך, ואז יהיה לך קל יותר להתמודד עם הספקות שמתעוררים בך באשר לאהבה שלו, ולהשתדל להמנע מאמירות של ספק.כשאת אומרת אמירה של ספק בקשר, יתכן שהוא מגיב בריחוק כי הוא נפגע, וחושב שאת לא כל כך מעוניינת, ושהקשר ביניכם אינו חשוב, ויתכן שהוא אומר לעצמו: למה אני צריך את התגובות האלה, וחוסר הביטחון הזה. שהם שני דברים שונים. אני חושב שכדאי לכן שתפתחי את הדברים, מה שיעזור לו לקבל ביטחון, בין אם זה שאת באמת כן רוצה בקשה הזה (האפשרות הראשונה), ובין אם זה שאת מודעת למה שעובר עליך, ולכן מסוגלת, גם אם בהדרגה, לשלוט בתגובות הללו (האפשרות השניה).

היי ד"ר,
תודה לך על התשובה, היא מחזקת.
רציתי לשאול בקשר למשפט שכתבת, בו אמרת שיתכן וחבר שלי חושב לעצמו "מה אני צריך את חוסר הביטחון הזה". מה אני יכולה לעשות במצב כזה, בו הוא כנראה לא מצליח להתחבר לחוסר ביטחון זה, ולא מצליח להזדהות ולהגיד את המילה הנכונה שכן תחזק לי את הביטחון.
האם להמנע מלומר אמירות חסרות ביטחון זה הפיתרון? אך זאת אני, וזה מה שהוא צריך להכיר בי לאהוב ואפילו אולי לעזור לי לא להרגיש חוסר ביטחון..
איך אני יכולה כן להראות לו את הצד שלי גם בלי להגיד את זה במפורש?

יערה יקרה,
חוסר ביטחון יכול לתת תחושה של אי נוחות לצד השני, אם הוא בלתי צפוי לו, ואם הוא לא יכול לדעת מראש מתי הוא יצוף, ולא פעם גם מתי הוא יואשם שהוא לא בסדר. לפעמים האשמה כזו היא התקפה ישירה, ולפעמים היא נסיגה מאת הצד הלא בטוח, ותפיסת מרחק, ולפעמים כל מיני דברים באמצע. אם הצורך שלו הוא בשלווה ובשקט, קצת קשה לאהוב את זה, גם כשאוהבים אותך. אם הוא מתקשה להכיל את זה, ה'צריך' לא רלוונטי, גם אם ברור שזה מה שהיית רוצה ושזה מה שהיה מאד מקל עליך.כתבתי לך שלפעמים הדרך הטובה היא הדרך הישירה. כלומר, לשאול את הפחד שלך, אבל ממקום שרוצה בטוב, כלומר, לא כשאת יוצאת מתוך הנחה שהוא לא בסדר, אלא כאשר יוצאת מתוך הנחה שהוא בסדר. זה לא כזה פשוט, כאשר חוסר הביטחון שלך מקרין שאת לא בטוחה שהוא בסדר, וזאת העבודה שאת צריכה לעשות עם עצמך. וגם – וגם זו עבודה שאת צריכה לעשות עם עצמך – לדעת להפריד בין דברים חשובים לבין דברים לא חשובים, וללמוד להכיל את מה שפחות חשוב.אמרתי שזה קל? – לא. אבל חשוב לך גם להקל עליו, כי גם לא לא תמיד קל.מצד שני, אני לא בטוח עד כמה הוא יודע או יכול להכיל מידה מסויימת של חוסר ביטחון, ועד כמה הוא יודע להיות אמפתי. להגיד לך שהוא צריך ללמוד את זה לא יעזור, א. כי הוא לא שאל לעצתי, ב. כי אני לא יודע מה היכולות שלך ושלו כדי למצוא שיווי משקל מתאים. מכיוון שפנית אלי, האחריות הזו היא עליך. בעצם, אולי לא ניסחתי את זה נכון. זה לא בגלל שאת היא זו שפנתה אלי, אלא כי את היא זו שמחפשת פתרון, והפיתרון הוא תמיד בלקחת את האחריות עליך, גם בדרכים היצירתיות שתצטרכי למצוא, שיאפשרו לו לקבל אותך.