שינוי אווירה בזוגיות לאחר לידה

אורן שלום,
אני בזוגיות כ3 שנים, נשואים שנה ויש לנו ילדה בת 7 שבועות.
מאז הלידה אני די מרגישה שאנחנו לא ממש זוג אלא שותפים שמגדלים ביחד ילדה.
התקופה הראשונה שאחרי הלידה היתה ממש קשה. ההורמונים, חוסר השינה, בעיות בהנקה, טיפול בתינוקת חדשה. היה קשה לי מאד ןהתמודד עם הכל ומבחינת בעלי די הרגשתי שהוא לא מבין ולא תומך. הוא מצידו הרגיש שזה משתלט לו על החיים וחוץ מהחלפת חיתולים לא עושה מה שרוצה ושהוא ציפה ממני להתמודד עם זה יותר טוב והוא פשוט לא הבין למה אני בוכה ומתלוננת. היו כמה שיחות קשות ואפילו עלתה המילה פרידה מצידו (אמר שהוא כנראה פשוט לא בנוי לעניין של זוגיות וילדים בתבנית הרגילה).
בשבועיים-שלושה האחרונים דברים קצת התייצבו. התינוקת גדלה קצת, ישנה יותר טוב, אוכלת טוב ואנחנו נכנסנו לשגרה. הוא חזר להתעסק בתחביביו במחשב ואנחנו מאד מפרגנים אחד לשני לצאת בין אם זה לספורט ובין אם חברים או לקניון כשהשני שומר על התינוקת.
אני חייבת לציין שהוא מת על התינוקת. הוא מאד מעורב בלטפל בה. נותן לה בקבוקים, מחליף חיתולים, אנחנו עושים לה אמבטיות ביחד. כשהרגשתי לא טוב השתדל לבוא מוקדם הביתה מהעבודה. כשאני צריכה מנוחה הוא איתה. כשאני רוצה לצאת עם חברות הוא נשאר איתה לבד. הוא מעניק לה המון חיבה ואהבה, מחבק ומנשק כל הזמן. וכל זה מאדם מאד עצור רגשית, שלא אוהב להתנשק ולהביע רגשות. שבכלל לא חשב שיביא ילדים. ולמעשה אפילו היום ועם כמה שהוא מת עליה אומר שזה לא מתאים לו ולא היה עושה את זה שוב.
אבל מבחינה זוגית אני עדין מרגישה שאנחנו כבר לא זוג. אנחנו שני אנשים שמגדלים ילדה.
פעם בעלי בכל בוקר הינ נותן לי חיבוק במיטה, או נשען עלי כזה. בסביבות חודש תשיעי זה הפסיק (אז לא היה אכפת לי, כבר הבטן היתה גדולה ואי אפשר היה לחבק), אבל זה לא חזר אחרי הלידה. היום כל בוקר הוא לוקח אץ התינוקת ומחבק אותה ומלטף אותה. בי הוא לא נוגע.
לא יצאנו ביחד עם התינוקת מעולם. כלומר מאז שהיא נולדה לא הסתובבנו ביחד עם העגלה מחוץ לבית. גם לא יצאנו רק שנינו. אני אגב יוצאת איתה כמעט כל יום. מטיילות ברחוב, נפגשות עם חברות, בתי קפה.
וזה לא שלא ניסיתי. הצעתי לו לצאת לסיבוב עם העגלה הוא אומר שלא בא לו. לפני כמה ימים נסעתי איתה לאיזה פארק והיה שם נורא יפה והוא בדיוק אמר שעומד לצאת מהעבודה אז הצעתי שיצטרף ואמר שהוא לא רוצה.
על סקס בכלל אין מה לדבר. בהתחלה גם היה אסור וגם ככ כעסתי עליו והייתי מאוכזבת ממנו ומזה שלא הבין את מה שעבר עלי אחרי הלידה שזה בכלל לא עמד על הפרק. עכשיו מותר ועדין לא עושים. בפעם האחת שהצעתי אמר שאי אפשר כשהתינוקת איתנו (אבל היא איתנו כל הזמן..הרי מישהו תמיד משגיח עליה).

אני ממש מבואסת מזה. אני רוצה להרגיש שאנחנו בני זוג מעבר לכך שאנחנו הורים לתינוקת המהממת והמקסימה שלנו. ואני פשוט לא יודעת מה לעשות כדי לגרום לזה לקרות כי אני מרגישה שהוא לא ממש מעוניין.
בכל מה שקשור לתינוקת או לבילויים ועיסוקים של כל אחד מאיתנו לבד או עם אנשים אחרים אני מרגישה שהוא מאד מפרגן ועוזר. בכל מה שקשור אלינו כזוג אני מרגישה שפשוט לא מעוניין.
מה אני יכולה לעשות כדי לשנות זאת? לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק בזוגיות כזו.

ענת יקרה,
עושה רושם שהעניינים הלא טובים שהיו ביניכם - שנבעו ככל הנראה בעיקר מלחץ טבעי שישנו מיד לאחר הלידה, ובעיקר לאחר לידה ראשונה, לא שוקמו ונשארו ביניכם, ויצרו אוירה עכורה שעיקרה הוא חוסר רצון טוב. מצידו לפחות, ואולי בתגובה לתגובות הרגשיות שלך שהיו קודם לכן.אני לא יודע עד כמה קל לך לנסות ולהגיע לקירבה פיזית, לרוגע ולאינטימיות שאינה מינית, דרך מחוות ומגע, וחיוך. כי את ממורמרת כרגע, וחסרת ביטחון. את רוצה אהבה, ולא מרגישה אותה. יתכן שהיא ישנה, ורצוי מאד לא להנציח את האווירה הנוכחית. נסי ליצור את האינטימיות הזו דרך מחוות - שחלקן פיזיות ורגשיות שלך, אם ביטוי של מגע קל, לא מחייב, אבל חיובי - אם את יכולה, ומחוות אחרות כמו עשייה של דברים קטנים למענו, ותשומת לב לדברים הוא אוהב, או הכנת סנדוויץ' או כוס תה או מיץ.אם יחלוף עוד כחודש ללא שיפור, אולי כדאי שתבדקי את האפשרות של ייעוץ זוגי. אם הוא ירגיש מאויים מהאפשרות הזו - אולי תנסי ללכת לבד. כאמור - למישהו שעוסק בטיפול זוגי, כדי שהזוגיות והתקשורת הזוגית והדינמיקה הזוגיות יהיו הדבר הראשון שעומד על הפרק, גם אם את הולכת אליו לבד.