שיחות נפש בזוגיות: מה לעשות?

אני בת 31 ויוצאת מזה 3 חודשים עם בחור בן גילי. הבחור מאוד מוצא חן בעיניי, וככל שההכרות מעמיקה אני מחבבת אותו יותר ויותר. קיימים ביננו הבדלים משמעותיים ביכולת הביטוי. אני פתוחה וקלילה יותר, מיומנת בלדבר על רגשותיי ובכלל, כנראה מיומנת יותר בלדבר... בהלתי הראשונית מהעדר גיבוי מילולי, היינו אמירה ברורה באשר לרגשותיו כלפיי, חלפה כאשר הבנתי שעושה מחוות אחרות, מראה דאגה ועניין בי ומחוייב לקשר, גם אם לא באופן המוכר לי מקשרים קודמים. התקשורת ביננו הולכת ומשתפרת, לא שיחות נפש עד השעות הקטנות, אולם בהחלט מידה רבה יותר של שיתוף ונינוחות. לאחרונה נראה כי בוצעה "קפיצת מדרגה", וקיימת מעורבות רגשית גבוהה יותר. את הקרבה אני חשה גם ביחסי המין, שהיו מהנים מלכתחילה אולם עתה גם רגשיים (ומרגשים!) באיכותם.מעבר לשוני בסגנון התקשורת בינינו, קיימים קשיים אובייקטיביים הקשורים לשעות העבודה ההפוכות של שנינו, והשגרה הלחוצה. לא פעם אני מוצאת את עצמי מתלוננת באשר למסגרת המפגשים, תדירות שיחות הטלפון, וההכרות המצומצמת עם חבריו או חבריי, שאלות הקשורות גם למידת מעורבותו בחיי. אני מתקשה להכריע האם מדובר בקושי טכני, או פער בין הצרכים והרצונות של כל אחד מאיתנו בקשר. קצב התקדמות היחסים (שתחילה התאים לחרדותיי מפני מחויבות חדשה), נראה עתה מגביל ומתסכל. אני חשה חסרת בטחון וזועמת למול התנהלותו הנינוחה עד אדישה. כאשר פתחתי בפניו את הדברים הסביר שמתקשה מאוד למצוא זמן, אולם בשיחות נוספות אמר למשל שלא מרגיש צורך לשוחח עימי מידי יום, ואין טעם לדחוק בו לעשות דבר שאינו מעוניין בו. אמרתי שאני מצפה שיתחשב בצורך שלי לדבר איתו (כי אני מתגעגעת, כי רוצה לשמוע מה שלומו, כי רוצה לספר איך עבר יומי) ולו גם לשיחת "עדכון" קצרה, אולם ללא שיפור ממשי. חשוב לציין כי עד כה היו כמה מהמורות בדרכנו, ולרוב גילה נכונות לשנות את מה שהפריע לי, גם אם לא מייד. חרף מאמציי להשאר סבלנית, ולהזהר מלייחס את התנהגותו להסברים הנוגעים ליחסו הצונן כלפיי, מטרידה אותי התעלמותו מבקשתי ומקומי בקשר "כבחורה הנודניקית" בשלב כה מוקדם, תפקיד שאגב זר לי לחלוטין. הוא מצידו שבע רצון "כרוני".מה עושים? אני מתקשה להחליט על מה שהתעקש ועל מה לוותר, ואיך לבקש באופן שייגייס אהדה ולא התנגדות? אולי הוא פשוט מבוהל מעט, ועדיין, גם אני...

נטע יקרה,
יש אנשים, ובעיקר גברים, שקשה להם להתבטא, והם מעדיפים להעביר את חייהם ללא שיחות נפש. אצלך זה צורך חיוני. שיחות הנפש שלך גם מסייעות לך להבין את מקומך בזוגיות, והוא, כשהכל בסדר מצידו, אין לו צורך בזה. כשהוא יחשוב שאת לא בסדר, אני מניח שהוא ימצא את לשונו, גם אם לא באופן מיידי. וכ"שבע רצון כרוני", זה עשוי לקחת לו זמן, מעבר למה שאת תחשבי שהוא אמור כבר להגיב. הפער הזה, בין קצב התגובה שלך לשלו, עלול להכניס אותך שוב ושוב לתסכול, כי את תרצי לדעת היכן את עומדת כשהוא לא יבין מה לעשות, ובעיקר מה להגיד כדי להסביר לך ש"הכל בסדר".אני לא יודע כמה תצליחי לשנות אותו. לפי מה שאת אומרת, יש לו כוונות טובות, והוא משנה דברים בהתנהגות שלו כשמשהו מפריע לך. אבל יש דברים שהוא לא יכול, או שהם דורשים שינוי גדול מכפי שאת לבדך תוכלי ליצור בו. ולכן תצטרכי לשאול את עצמך את השאלה: האם אני אוכל לחיות עם זה לאורך זמן? ואולי גם: איך לומדים לבטוח בו, כשאני לא יודעת לקרוא את האותיות הקטנות שלו, וכשהוא לא יודע לתת לי אותיות גדולות יותר?