פערים רגשיים בזוגיות

ד"ר חסון שלום,
אני בת 28 ובעלי בן 29.5. יש לנו תינוק בן 8 חודשים. אנחנו יחד 4.5 שנים (נשואים שנה וחצי).יש בינינו אהבה גדולה מאוד, משיכה גדולה, מסתדרים מצויין, שותפים יחד בגידול המלאך הקטן, תקשורת מאוד טובה וכו'.הבעיה היא שאני והוא שונים מאוד...מאז ומתמיד אני הייתי טיפוס חם יותר, מחבק, מפגין אהבה ואילו הוא- יותר סגור, מופנם (גם מול חברים והסביבה וגם כלפי). קשה לו מאוד לחבק, ללטף וכו' (לא יודעת אם קשה לו או שהוא לא ממש מרגיש צורך....). כאמור, יחסי המין טובים מאוד ויש פתיחות אבל בכל הנוגע לרומנטיקה, לקירבה פיזית- כלום. ואם יש משהו- אז זאת אני שיוזמת חיבוק וכו'.פעם, בתחילת הקשר ממש פיקפקתי באהבתו אלי כיוון שזה היה חדש לי... היום, אני יודעת שזה פשוט הוא ושהוא אוהב אותי רק שלא מביע כ"כ.העניין הוא שהוא גדל בבית מאוד קר. אמא ואבא שלו לא חיבקו כמעט, לא נישקו ולא אמרו שאוהבים כמעט בכלל (אמו קצת יותר מאביו...). הוא גם עובד עם אביו בעסק עצמאי ויוצא מכך שאביו מתייחס אליו יותר כעובד מאשר כבן... אין יותר מדי התעניינות רגשית. (אף על פי שחומרית וכו' תמיד הם יעזרו וירצו לעזור וידאגו וכו'). לצורך הדוגמא (המצמררת!)- כשבעלי יצא למילואים וחזר לחופשה של יום לבית לפני כניסתו ללחימה במלחמת לבנון השנייה, לפני שעזב חזרה אביו לחץ לו יד כאילו שהם 2 אנשי עסקים שסיימו פגישה! הדבר צבט לי כ"כ ואני לא שוכחת את זה עד היום. לא חיבוק לא נשיקה כלום.....עם השנים הפנמתי שהוא כזה בגלל הבית שבו גדל ואילו אני כזאת בגלל הבית שבו אני גדלתי. עם השנים גם הוא שינה קצת למעני. למד קצת יותר להפגין חום ואהבה אבל ממש מעט יותר מתמיד...המצב היום הוא כזה- אני מרגישה בחסך תמידי. כמו איזה פרח שלא משקים אותו מספיק ועוד רגע הוא נובל.... ממש כך...אני צריכה לבקש ממנו שיחבק אותי, לשאול אותו אם אוהב אותי, לדבר איתו שמותר לו להראות גם למשפחתו שהוא אוהב אותי ולא לפחד למצמץ לכיוון שלו (על אחת כמה וכמה שאנחנו היום נשואים עם ילד!). משפחתו מאוד אוהבת אותי ואנחנו מסתדרים מצויין...היום אני מרגישה שאני על סף אובדן האנרגיות.... ואני פוחדת ממצב שבו אני אמשך לכיוון שלו ואהפוך לאפטית כמוהו ואז אני יודעת טוב מאוד מה יהיה עתיד הזוגיות שלנו, עם כל האהבה הגדולה...דבר נוסף הוא שהוא לא יוזם בילויים משותפים וניחה לא יוזם. היום הגעתי למצב שכשאני אומרת לו למשל שאני רוצה נורא שנצא בקרוב לסרט כזה וכזה בקולנוע הוא מתחיל להתעקש שנראה את הסרט בבית. דבר שנחמד לכשעצמו רק שהוא תמיד תמיד תמיד נרדם כשרואים סרט בבית.בקיצור, לסיכום, אני מרגישה שאני חיה בזוגיות של 30 שנה+ וששנינו מבוגרים מאוד....אני שונאת את ההרגשה הזו ואני רוצה לציין שגם הוא וגם אני נראית מצויין, אני משכיל, מטופחת וכו'. ולפעמים מרגישה שאני מחמיצה את ההזדמנות לאהבה גדולה ועוצמתית (שאני מרגישה שיש לי כלפיו אבל נמאס לי לתת לה ביטוי חד כיווני....).יכול להיות שאנחנ ופשוט שונים מדי וכלום לא יעזור???אציין רק שדבירנו על המצב הרבה פעמים והוא כל פעם מסביר שאין לו צורך כמוני בחום ובקירבה אבל שישתדל... וכלום לא באמת משתנה...

דנית יקרה,
החברה הישראלית היא חברה מאד לא אחידה במבנה החברתי והתרבותי שלה, ובהתאם, גם ביחסים המשפחתיים. אני לא מכיר התייחסות מיוחדת לזה במחקרים, אבל בקליניקה של היעוץ הזוגי אפשר לראות את התוצאות של הערבוב התרבותי הזה, ואחד מהם הוא מה שאת מתארת. זה לא תמיד "אירופאי" מול "אגן הים התיכון". כי הרי גם כל אחת מאוכלוסיות המקור היהודיות היא מורכבת מיהודים שנעו ונדו בין מדינות, מה שנכון אולי עוד יותר לאירופה. ואם תוסיפי לזה את ההבדלים היחסיים, סטטיסטית לפחות (כי לפעמים זה גם הפוך) שבין גברים לנשים, הפער בהחצנת הרגשות ובצורך לראות ולהביע אותם יכול להיות גדול עוד יותר. לא פלא, לכן, שאני נתקל בלא מעט יחסים זוגיים הדומים למה שאת מתארת. כך שגם אם הוא אוהב אותך, ומנסה לרצות אותך, ודואג לך, כאשר המנעד הרגשי שלך גדול בהרבה משלו (המרווח בין שיא לשפל), קשה לך לקרוא אותו ולהבין את כוונותיו ורגשותיו. ואני בטוח שהוא הרגיש בסדר גמור עם לחיצת היד של אביו, אגב. לו אביו היה פתאום מחבק אותו ומנשק אותו לפני ההליכה למלחמה, הוא היה בטוח שאביו נכנס להסטריה וחרדות עמוקים, לא בגלל החיבוק והנשיקה אלא בגלל החריגה מהנורמלי על פי דרכו. הפער הזה ביניכם, ולכן חוסר היכולת שלך לקרוא אותו, מגדילים את חוסר הבטחון שלך, וגם החרדות שלך גדלות. תוסיפי לזה גם מנטליות תוססת יותר שלך ואיטית יותר שלו, ולא פלא שאת גם מרגישה יחסים "זקנים".החדשות הלא טובות, דנית, היא שאכן אתם שונים מאד. החדשות הטובות, לעומת זאת, הן שהחרדות שלך אינן במקום. כלומר, העובדה שאת לא רואה אותו מגיב כפי שאת מגיבה ומרגיש באותן עוצמות שאת מרגישה, אינן מפחיתות מהבטחון של הקשר הזוגי ביניכם. אולי אפילו להפך, משום שהוא כנראה יציב יותר בתחושות שלו. אלא שאת נשארת עם הקושי שלך. וגם כאן, יש חדשות טובות. הוא יכול ללמוד להתמסר לרגשותיו יותר. אולי לא במידה שלך, אבל הוא כן יכול ללמוד להחצין יותר את מה שהוא מרגיש,ולהיות מופנם פחות. זה דורש ממך הרבה סבלנות, ושלא תצפי ממנו להתקדם במהירות, אם תעשו זאת לבד. הוא לא צריך להרגיש נלחץ וכפוי, כי אז הוא דווקא ירגיש את הביקורת שלך, את זה שהוא לא ראוי בעינייך, והוא ייפגע ויתרחק. את זה את תמיד צריכה לזכור.וקל יותר לעשות זאת בתהליך של יעוץ זוגי, או בסדנאות.