קשר פסימי: תובנות ופתרונות

היי,
אני ובן הזוג, בשנות ה-20 המאוחרות לחיינו, חווים משבר שמגיע
מצד בן הזוג שלי. הוא בדיכאון כבר די הרבה זמן, מעריכה שבסביבות השנתיים.
עד לפני כמה זמן כל דיבור שלי או הערה לגביי האופציה ללכת לטיפול אצל איש
מקצוע, או טיפול זוגי, נדחתה מצידו בתוקף ואפילו גרמה לריב בינינו.
השגרה כרגע קשה. קשה לחיות בצילו של אדם שלא מוצא הנאה עוד מדבר,
שמאמין שנועדנו לחיות חיים אומללים, שהכל מאוד אפור, מסובך, קשה.
שאנשים באים והולכים, שאפילו זוגיות לא נשארת לאורך זמן והוא לא מכיר אנשים שהחזיקו.
הוא עובד בעבודה טובה, בנאדם שעל פניו סופר חברותי, לכל האנשים,
אבל אף אחד הרי לא יודע מה קורה באמת בנבכי ליבו של אדם.
בימים האחרונים, הדיבור על טיפול אצל פסיכולוג עלה שוב, הפעם מצידו,
וזה מעודד אותי. אבל מהצד השני, אני חוששת להזכיר לו את זה, כי זה הועלה
אבל הוא לא עשה עם זה דבר. אני חושבת שניסיתי כל דבר שרק עולה על דעתי-
הבנה, אמפתיה, הזדהות, בשלב מסוים אפילו הסכמה על דברים כי אני בעצמי
חושבת שהתחלתי להאמין לחלק מהדברים שהוא מדבר עליהם.
אני לא מטופלת אצל פסיכולוג, אז אני מאמינה שהדבר הנכון בשבילי זה באמת ללכת לכזה.
אבל מה איתו? אני דואגת לו. אני דואגת לנו. הפיתרון הקל יהיה לעזוב, להרים ידיים,
לברוח. מחשבות כמו ״את צעירה, לא נשואה, למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?״
אבל אני לא מוכנה לזנוח אותו. אני זוכרת את מי שהוא היה. וזה לא הבנאדם שאני רואה היום. אני לא יודעת מה אפשר לעשות, הייתי שמחה להכוונה. תודה.

יעל יקרה,
לא כתבת כמה זמן אתם ביחד, ולכן כשאת אומרת שאת זוכרת איך הוא היה, זה לא אומר לי לפני כמה זמן וכמה זמן זה נמשך. אני מניח שזה יותר משנתיים, כי כתבת לי שהוא כך, פסימי ובדיכאון, כבר כשנתיים. האם הוא היה אחרת בתחילת הקשר? ואם כן, אז כמה זמן? כי אם זה היה רק למספר חודשים קטן, אז ייתכן שהאנרגיה של הקשר איתך היא זו שאיפשרה לו אוירה ותחושות אחרים, וחיות ואולי אפילו אופטימיות, ולאחר ש"התרגלתם", ועם פחות ריגוש, הוא חזר למה שהוא מרגיש איתו בנוח.אני אבל יכול להבין למה המקום הזה, שבו אולי הוא מרגיש בנוח, גורם לך לחוסר ביטחון ולדכדוך מתמשך, עד שאת מתחילה אולי לראות את העולם קצת באופן פסימי כמוהו, וזה לא עושה לך טוב.צריך להבין – אם כתבתי שיתכן שהוא מרגיש טוב עם עצמו כפי שהוא, זה לא משום שזה הכי טוב לו, אלא משום שיתכן שזה מה שהוא מכיר, ועם זה הוא יודע להתמודד. עם אופטימיות, אולי הוא לא יודע, ואולי הוא לא יודע איך להגיב למחשבות אופטימיות מבלי להגיע כתגובה מיידית וראשונית אל האמת שלו, שהיא פסימית.קל לומר לך "לעזוב", אבל ברור לי גם שזה לא מה שאת רוצה, כי את רוצה לראות בו את בן הזוג של חייך. וכמובן – קיים גם החשש, ואי הידיעה, של מה שיקרה אם תיפרדו – האם תמצאי בן זוג שתוכלי לאהוב, ושיאהב אותך? – כמה זמן זה ייקח? האם מישהו מבטיח לך שהחיים איתו יהיהו בהכרח טובים יותר? – אם התשובה היתה "כן" אז אולי היית הולכת עם זה, אלא התשובה הנכונה היא רק ש"יכול להיות שכן". ככל שאת אופטימית יותר, כך יהיה קל יותר, ככל שיהיו לך פחות רגשי אשם, ופחות געגועים אז גם, אבל לא הכל תלוי בהכרח בך, אלא גם במקריות המפגשים הבאים. והנה, פתחתי לך חלון לאפשרויות אחרות, כשאת שואלת אותי אבל מה ואיך אני מתנהלת בכאן ובעכשיו, כי הכוונה שלך היא להישאר איתו.כנראה שאת עושה את הדבר הנכון. כנראה שיש בו הרבה דברים שטובים לך, ולכן את נשארת איתו גם כשהוא מוריד לך. את מצב הרוח, כלומר. זה אולי גם מעייף להתנהל כך. ומנגד, יתכן מאד שעבורו, האופטימיות ושמחת החיים הטבעית שלך מקלים עליו ועוזרים לו, גם אם לא יודה בזה. ואני שואל את עצמי אם אין ביניכם גם סוג של מאבק כוחות דרך השאלה – מי צודק יותר? העולם של מי הוא העולם האמיתי? ואם זה כך, אז אולי הוא מתחפר בעמדה שלו עוד יותר עמוק, כדי לנצח.טיפול יכול לסייע לקחת דברים בפרופורציה, לנסות ולראות את העולם מנקודת מבט שונה, או לראות גם זה את זה מנקודת מבט אחרת, ואולי אמפתית ומבינה יותר, ולשנות משהו דרך הרצון זה בטובתו של זה. ואולי דרך היציאה ממאבק כוחות מיותר, אם הוא קיים שם. ויתכן שאולי אפשר לשלב את הדברים בדרך של טיפול זוגי דווקא, ודרך זה, ודרך נקודת מבט נוספת של איש מקצוע, לבחון גם את האפשרויות הטיפוליות הנוספות.

מתוכם שנתיים בדיכאון.
אז שנה שלמה הייתה נהדרת, כיפית,
עם המון מוטיבציה ומחשבות לעתיד, להקמת בית ומשפחה וילדים,
ממש לפי הספר.
והיום המצב לא נהדר, בלשון המעטה.
קשה ״להנות״ כשהאדם שאיתך לא בדיוק משתף פעולה, מתקשה להביע
חיבה והשיחות נהיות קצרות ולא משמעותיות.
היינו חברים כל כך טובים, מדברים שעות על גביי שעות על כל דבר.
והיום המצב כאילו שמיים וארץ.
דברים קרו. הוא היה מעורב בתאונה והיה צריך לעשות ניתוח חירום
וסבל המון זמן (כמעט חצי שנה) מכאבים בלתי פוסקים. יכול להיות שהדיכאון
התחיל משם, או שיכול להיות שכפי שאמרת, זה תמיד היה.
אני לא רוצה לברוח מזה, אני בוודאי שרוצה אותו.
אני לא מאלה שהולכים כשקשה. אני עדיין מאמינה בו ובנו.
אני פשוט תוהה לעצמי אם זה בכלל יחזור להיות מה שהיה או שאני צריכה
להתחיל להתרגל לשגרה החדשה. האם זה נכון לחיות ככה?
ציינת ״יחסי כוחות״. האם באמת יכול להיות מצב כזה שאני הטועה?
הרי, למה שראיית האדם על כך שהעולם הוא סבל, וכולנו גורלנו מר,
ושום דבר לא מחזק - תהיה הראייה הנכונה? זה לגזור על עצמך חיי אומללות
ולמעשה לבזבז את חייך במקום לנסות להנות מהטוב. נדמה שהוא אינו רואה
את הטוב עוד.

יעל יקרה,
אני לא חושב שיש כאן בכלל שאלה של צודק/ת וטועה, כי השאלה אם העולם הוא משהו לשמוח בו, או משהו מדכא היא מאד סובייקטיבית, כי הרי יש בעולם גם מזה וגם מזה, ויש אנשים כאלה ואנשים אחרים.זה לא אומר שתפיסת העולם הזו אינה יכולה להיות מקור לויכוח. בעיקר, כאשר צד אחד מתקשה לקבלאת הפילוסופיה של הצד השני, והצד השני מקבל זאת כביקורת, או כשאלה של התאמה או אי התאמה, וזה יכול להיות משהו שהוא מאיים על הקיים. במקרים כאלה, כל צד היה רוצה שהצד השני יקבל את עמדתו, או לפחות שיהיה פתוח אליה, כי לפעמים לעמדה המנוגדת יש גם מחיר בהתנהלות השוטפת. בין אם המחיר הוא מה שאת מרגישה – תפיסה דכאונית שלא מתאימה לך, או אולי מה שהוא מרגיש – את ההתנגדות שלך, ואולי החשש שתחשבי שהוא לא ראוי לך. זה כשלעצמו בהחלט יכול להתחיל מאבק כוחות, על מי צודק יותר ומי פחות – כי הרי לכל אחד יש נימוקים מכריעים שמסבירים את צדקתו, שגם הם, ברובם, פרשנות של המציאות, ולכן סובייקטיביים.נתת הסבר אפשרי לשאלה מהיכן הגיע הדיכאון שלו. אפשרות אחת היא שזה שיחק לידי תחושות מוקדמות קיימות, ואפשרות אחרת היא שזה עורר משהו חדש, כמו משהו שטראומה יכולה ליצור.וכאן, זו הנקודה שבה אני מחזיר אותך לתשובתי הקודמת.