קשר עם חולה נפש: מתי לעזוב?

שלום
לך ד"ר אורן חסון. אני בת 35 ונמצאת בזוגיות כשמונה שנים עם בחור בגילי. אנחנו לא נשואים מבחירה מטעמים שונים, גרים בנפרד והסידור הזה מעולה לנו. לפני כשלוש שנים בן זוגי אובחן כסובל ממאניה- דיפרסיה. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות לאור ההיכרות המעמיקה בינינו, האהבה הגדולה והחוויות.

בשנתיים האחרונות אני מוצאת עצמי נתונה רק לשני מצבים מגמתיים ושלו. כשהוא בדיכאון - הוא כמובן מתעורר בארבע אחה"צ. אני מתלווה אליו לפסיכיאטרים לבקשתו, מבררת לו על טיב הכדורים ועל שילוב נכון, ממש כמעט ו'עושה דוקטורט' בנושא, שואלת אם לקח, משביעה אותו שלקח וכיוצא בזה. כמו כן, אני תומכת בו בשעות של שיחות כשהוא מתקשר תכופות וכשהוא בחרדות היסטריות ודיכאון מהליך רפואי גופני זה או אחר שהוא צפוי לעבור וכדומה. הוא מאוד תלותי ואלה עיקר השיחות כשהוא בדיכאון.

כשהוא יוצא מזה כעבור חודשיים, אני מרגישה שנזרקתי הצידה וכאילו כבר אין בי צורך. בשלב המאניה הוא בקושי מתקשר, השיחות אורכות 4 דקות לכל היותר והוא מבלה בחנויות יוקרה ומבזבז כסף שאין לו ושלא שלו. כולו מרומם והגישה הטיפולית שלי הופכת עבורו למטרד וחסם בפני ההוללות. ככה חוזר חלילה לסירוגין שנתיים-שלוש. חודשיים בכל מצב.

אני לא מחדשת הרבה על המחלה, אני פשוט רוצה לשאול אותך ברשותך: אני מרגישה שיש לי תפקיד טיפולי בקשר. כשקשה ורע - צריך אותי וכששמח וטוב (גם אם סינטתי) - אני אפילו גורם מפריע. האם לדעתך הקשר קיבל גוון חולני-טיפולי ופתולוגי שכדאי לשקול את סיומו או שמוסרי כבת זוג להיות שם עבורו ויהי מה? אני מבינה שזו מחלה, אבל זה עדיין פוגע והדחייה וה'ניצול' מורגשים.

אציין שלאורך כל התקופות הוא מרעיף אהבה אינסופית ורגישות ומעולם לא פגע בי ישירות. כשניסיתי לדבר איתו על רגשותיי בהקשר זה הוא אמר שהוא מבין לגמרי ומתנצל ועם זאת מאז טיפה מרוחק מהרגיל, כאילו התאכזב ממני או שמא זה בכלל עוד שינוי במצב רוח שבכלל לא קשור בי... חברים ממליצים לי לעזוב. קרועה בין רחמים ואהבה לבין רצון לקשר בריא ומעט אוויר ותקווה שהמצב ישתנה. מאוד מבולבלת.

תודה רבה לך וסליחה על האריכות.

סמדר יקרה,
נניח לרגע שבמקום מאניה-דפרסיה הוא היה חולה בטרשת נפוצה, או היה עובר תאונת דרכים והיה מוגבל פיזית בדרך כזו או אחרת. אם היה בריא בנפשו וממשיך לרצות להיות איתך, היית ממשיכה להיות מתוגמלת רגשית, גם כאשר גופו מוגבל.אלא שהסיפור שלך הוא הפוך – הוא חולה נפשית, ולכאן כאשר הוא בדפרסיה הוא נזקק לך, ואת המטפלת שלו, וכאשר הוא במאניה, הוא בעולמות אחרים, ולא פלא שאת מרגישה כמו זה שעשה את שלו וצריך ללכת. עד גל הדפרסיה הבא. במילים אחרות – רחמים ואהבה אני יכול להבין. אבל זה מאד מאד קשה כאשר את חווה דחייה ותחושת ניצול בתקופות המאניה. אחרי הכל, הם ממשיים, גם הדחייה וגם תחושת הניצול, בין אם יש לו שליטה על מעשיו ובין אם אין לו.קשר בריא לא ייצא מזה אלא אם יהיה מטופל רפואית כמו שצריך, ולהקפיד על זה בכל מחזורי המחלה. לפי מה שאת מתארת, גם אם הוא מטופל רפואית, לא נראה שזה עובד. וכאן ההחלטה שלך. את בת 35 וזה קשר של 8 שנים. מה את רוצה בקשר? בגילך, האם את גם רוצה להקים משפחה?אין לי ספק שהידיעה שאת מקריבה למען מישהו שאת אוהבת נותנת לך תחושה טובה של ערך. מצד שני, את אולי מקריבה צרכים מאד חשובים שלך. זה משהו שאת צריכה להחליט עליו. ויתכן שתרצי ללכת לטיפול פרטני כדי לבחון את עצמך ואת ההחלטות שלך לעתיד, הקרוב והרחוק, וללמוד להתמודד עם כל החלטה שתקבלי, כי אף החלטה שתקבלי לא תהיה החלטה קלה.

עזרת לי כל-כך. תודה רבה לך על המילים וההקשבה.