קשר מורכב: התמודדות עם אכזבות

שלום
לך ד"ר. אני נמצא בזוגיות של שש שנים עם בחור. שנינו באמצע שנות השלושים לחיינו. הייתי שמח לשמוע את דעתך על אחת הבעיות המרכזיות שאני מתמודד עימן. הקשר שלו עם אימו הוא קשר חזק ביותר - על פניו דבר יפה ומכבד לתפיסתי, אלא שאני מתחיל להרגיש שהדבר מהווה מכשול לקיום מערכת זוגית בריאה ותקינה. הקשר ההדוק מתבטא במגורים משותפים, בחרדה אין-סופית לבריאותה (ברוך ה' היא אינה חולה), בתשומת לב יתרה לכל השתעלות שלה, לכל הבעת פנים, לכל שינוי מינורי במצב הרוח, לסדר היום שלה, לתכנונים שלה, לכל מילה שהיא אומרת, לכל שיחה נכנסת ולכל שיחה יוצאת, כאילו היה מדובר במערכת מוחית אחת במעגל סגור.
אני קיבלתי את הנתון הזה מתחילת הקשר כי אין ביכולתי, ברצוני או בזכותי לשנות סדרי עולם ובוודאי לא להרחיק אימא מבן. מה גם שהוא הפגין עצמאות בהתחלה ונראה היה שהוא שואף החוצה.

אך עם הזמן העניין רק הולך ומחמיר. עד כדי כך שבנופש האחרון שיצאנו אליו (יומיים מחוץ לבית) הוא התקשר לשאול לשלומה בכל שעתיים בממוצע מרגע היציאה מהבית, עד שהיא עצמה אמרה לו שהוא מגזים (מה שלא עזר). הרגשתי שזה כבר גובל בזלזול באדם שנמצא איתו, כאילו הלב שלו בבית ורק ההולוגרמה שלו נמצאת איתי, הרגשתי שאני נמצא עם ילד שנותק מאימו בגללי. לי נדמה שהוא רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי" - להיות בזוגיות מבלי שזה יגרע ולו במעט מהקשר עם אימו, לכן אני מוחזק כבן ערובה שממלא את המשבצת אך בפועל לא מקבל כלום והשוני בין שתי מערכות היחסים מיטשטש מיום ליום. נדמה לי שהוא רואה אותי ואותה כמקשה אחת או לפחות שואף למצב כזה (מקרב בינינו עוד ועוד) כך שלא יצטרך לוותר על אף אחד מאיתנו ויהיה כבול בזרועותינו לעולמי עולמים. עושה רושם שבפועל, הלכה למעשה, הוא לא פנוי רגשית למערכת יחסים בריאה. הדבר היחיד שמבדיל בין הקשר שלנו לקשר שלו עם אימו זה קיום יחסי המין, שלא מכבר גם בנושא הזה הוא שיתף אותה והיא מתמצאת ברזי המערכת האינטימית שלנו.

אני מרגיש שהדבר מהווה מכשול מהותי וקריטי ביותר לקיום מערכת היחסים ומביא אותי לחשוב המון על הכדאיות להמשיך. אני חושב שהייחול שלי בגילי לבן זוג עצמאי רגשית, מנטלית וממשית הוא לגיטימי לחלוטין. ניסיתי לדבר איתו על זה, הוא מודה שהקשר שלהם לא טבעי, ועם זאת מבקש ממני לא להיות שיפוטי. מה לדעתך אני אמור לעשות? אני אומנם נשמע נחרץ אך בלבטים לא קלים. אני מודה לך מאוד.

איתי יקר,
אני מתרשם מכושר הביטוי שלך לתאר באופן ציורי כל כך את הקשר המורכב שאתה נמצא בו, או לפחות זה שאתה רואה שבו נמצא בן זוגך.בגילכם, נראה שזה הפך כבר להיות משהו שורשי שמאד לא פשוט לו להתנתק ממנו, והוא קושי אמיתי. והאפשרויות הן שתיים – או לקבל את זה, כי הדברים הטובים שאתה מקבל ממנו, ומנוכחותו, עולים על החסרונות הללו שלו. זה דורש ממך את המאמץ הרגשי, שהוא להתגבר על האכזבות שלך. המקום היחיד שבו הרגשתי בברור שאתה מגזים בתאור שלך הוא באמירה "אך בפועל לא מקבל כלום". לו זה היה נכון, כבר מזמן לא היית שם. השאלה היא אם אתה יכול לומר לעצמך שאתה מקבל מספיק, ולומד לשנות את הציפיות שלך ולהשלים עם החסרונות של הקשר, כדי לצמצם את האכזבות.האפשרות השניה היא לנסות להעביר חלק מהמאמץ הזה אליו, וזה אפשרי לנסות בטיפול. כנראה נכון יותר בטיפול ביחד, שבחלקו תיפגשו עם המטפל גם בנפרד, והשאלה הזו של הפרידה החלקית לפחות מאמו, והצבת גבולות לקשר הזה במישורים מסויימים ואולי גם במינונים אחרים תהיה על השולחן.

מעריך מאוד ומודה לך על התייחסותך.