קשיים בזוגיות: מתי האהבה לא מספיקה

אני בת 22 יש לי חבר בן 24 ואנחנו ביחד קרוב ל-3 שנים, זה הקשר הרציני הראשון של שנינו.
לאורך כל הדרך היו המון קשיים בקשר בעיקר בגלל שלא ממש הכרנו אחד את השניה לפני שהחלטנו לנסות ומה שנקרא ״ישר קפצנו למים״.
מעבר לזה המון התנגשויות באופי שלנו , הרגלי חיים שונים, חילוקי דעות תמיד היו חלק גדול מהקשר שלנו. אני רק רוצה לציין כי יש אהבה הוא אוהב אותי מאוד ואני הבחורה הראשונה שהוא לקח ברצינות אי פעם וזו כנראה הסיבה היחידה שלמרות כל הקשיים הקשר הזה הצליח להחזיק מעמד.
המון דברים מפריעים לי בו כמו התפנקות יתר, החסכנות המוגזמת, חוסר נאמנות, והחוסר נתינה והיחס שלו... בקיצור אם הייתי צריכה למנות מספר תכונות שאני רוצה בגבר שלי אני בספק אם יש בו אפילו אחת.
המון פעמים ניסיתי לסיים את הקשר הזה, ללא הצלחה ... תמיד הוא דאג להחזיר אותי.
אני כרגע גרה אצל סבתי ולא אצל הוריי כבר המון זמן (בגלל סיבות לא רלוונטיות במיוחד)
עד לא מזמן הוא היה גר לבד (הוריו גרושים וחיים בנפרד) בדירה שכללה סלון מטבחון חדר שינה ומקלחת שירותים. הייתה לנו את כל הפרטיות שבעולם ומקום שהוא רק של שנינו (אצלי אין לנו מקום כזה כי סבתי מאוד שמרנית) .
לאחרונה אמו הצטרפה אליו לדירה ומאז אני מרגישה התדרדרות חמורה בהתנהגות שלו ובכלל בקשר שלנו.
הדירה קטנה להם מכיוון ויש רק חדר שינה אחד והיא שוהה בינתיים בסלון אז הם עומדים בכל רגע לעבור לדירה גדולה יותר. אני מהצד מרגישה כאילו הוא בונה איתה את החיים שלו , הוא בן יחיד והיא כל היום מקרקרת סביבו וזה באמת הדבר האחרון שהיה חסר לי בקשר הזה.
מפריעה לי הנוכחות שלה , אני חושבת שאולי אני אפילו מקנאה בה אבל מפריע לי לראות את מוצרי הטיפוח שלה במקלחת ואת האיפור שלה ליד המראה והסבונים . מפריע לי שהיא לוקחת לו את האשראי והאוטו , מפריע לי שאנחנו לא הולכים בשישי בערב לסרט כי הוא לא רוצה להשאיר אותה לבד בקידוש!
זה כבר נהיה בלתי נסבל מבחינתי אבל זו הדעה שלי, אולי אני לא צודקת וההתנהגות שלו בסדר?
עכשיו ההתלבטות שלי היא לעזוב אותו או להמשיך? (השאלה באה בגלל שמאוד קשה לעזוב אדם שאתה רגיל אליו ואוהב אותו ולשכוח אותו אפילו עוד יותר קשה) ובכללי מה דעתך על המצב הנ״ל?
תודה מראש וסליחה על החפירה ניסיתי לתמצת כמה שיכולתי!
* כבר דיברתי איתו על הכל מהכל כולל על אמא שלו אך הוא לא יורד לסוף דעתי!

צעירה יקרה,
אהבה זה דבר חשוב וטוב לזוגיות, אבל כפי שאת חווה זאת בעצמך, זה לא מספיק. האהבה שומרת אתכם ביחד, למרות הקשיים, אבל כאשר הקשיים רבים מדי, וההתאמה מורכבת מדי, וחוסר ההתאמה כואב מדי, האהבה לא מספיקה. ויתכן מאד שיום אחד תרגישי מספיק מיואשת ממנו ומהיחסים, כדי לקבל את הכוח להיפרד.אבל אנסה להוסיף עוד נקודת מבט, כי נדמה לי שאת רואה את התרומה שלכם לקשר הזה באופן שאינו סימטרי. מפריע לך שאמו הצטרפה לדירה שלו, ויש לך שם פחות מקום ופחות פרטיות, ושהיא דורשת את תשומת הלב שלו. מצד שני, את נמצאת אצל סבתך, שמאפשרת עוד פחות מקום, לא? כך שאם כבר מדברים על סימטריה, נדמה לי שאמו מאפשרת לכם יותר יחסים מאשר הסבתא שלך. אז למה את מאשימה רק אותה? בגלל שהיא גרמה לשינוי תנאים? ועדיין היא מאפשרת יותר מאשר הסבתא שלך מאשרת. לא שאני מאשים את הסבתא שלך, חס וחלילה, אבל אני אומר שאלה הנסיבות הלא כל כך מוצלחות, ואולי אם תאשימי אותו פחות (כי בסופו של דבר, את מאשימה אותו, ולא את אמו, ודורשת ממנו לשנות את יחסו לאמו), יהיה לך קל יותר להיות סבלנית איתו עד אשר תוכלו לשנות את התנאים. כרגע, אני חושב שאת בעיקר מאוכזבת ממה שאת לא משיגה, ויותר קל לכעוס, להאשים, לדרוש, ואולי אפילו לרצות לפגוע באמו (ואני יוצא מתוך הנחה שאולי היא באמת לא אדם פשוט), מאשר להתמודד עם האכזבה.שניכם צעירים עדיין. אולי כדאי לך ללמוד מהתהליך הזה גם משהו חשוב עליו, שהוא יודע וחשוב לו לשמור על קשר רגשי עם בני המשפחה שלו ועם מי שחשוב לו. זה לא דבר של מה בכך. עם הזמן קשרים עם בנות הזוג הולכים ומעמיקים על חשבון בני משפחת המקור, וזה תהליך טבעי. ומי שמסוגל ויודע לפתח קשר רגשי ומחוייבות, יעשה זאת גם נכון יותר.