פרידה וגירושין: מה עושים?

היי,
אני בת 26, תכף 27, ובן זוגי לשעבר בן 27 גם, שנינו בתחום ההייטק.
לפני הקורונה (לפני שנתיים אני מניחה), שנינו נפרדנו אחרי משבר מאוד רציני
ביחסים שגרם לו לא לסמוך עליי בכלל ולהרגיש כהות חושים כלפיי הקשר שלנו.
הוא גם ציין שהוא הבין שהוא לא מוכן למערכת יחסים ולא רוצה זוגיות אף פעם כי זו רק הסחת דעת, כאב לב, והרבה הרבה עבודה שהוא לא בטוח שהוא מוכן להתחייב אליה.
עברה שנה וחצי. ואני שעדיין שבורת לב, מחליטה לסמס לו אחרי הרבה זמן של נתק.
כתבתי לו שאשמח להיפגש על קפה ולדבר קצת. הוא הסכים.
מפה לשם, נתנו לעצמנו עוד ניסיון. הוא אמר לי מההתחלה ״תקשיבי, אני לא מאמין בזוגיות,
אני לא מאמין שזה נשאר, אני גם לא בטוח שאני עדיין רוצה זוגיות, עובדה שכל התקופה הזו
כל שעשיתי זה לעבוד, לפתח את עצמי ולבלות עם חברים. אבל אני כן מתגעגע אלייך וכן הייתי רוצה לנסות״.
וכך קרה וניסינו שוב, והניסיון הזה היה מוזר למדי.
כדי לתת לו ספייס ומרחב לעצמו, רוב הזמן יצא שדיברנו פעם בשבוע וניפגשנו פעם בחודש. שנינו גרים בארץ, אמנם בערים שונות, אבל כן ניתן לעשות את המאמץ, זה פשוט לא קרה כי ההעדפות שלו היו אחרות. לפני כמה ימים, נפגשנו פגישה רגילה לחלוטין, ופתחתי שיחה על מישהי שנפרדה מחבר שלה כי היא הפסיקה לאהוב אותו, ומשום מקום הוא אמר ״אני יכול להבין אותה, זה לא משהו עצוב, אני הייתי מעדיף שהיו אומרים לי שלא אוהבים אותי יותר, זה יותר קל״. ואני אמרתי לו ״שאולי זה פחות קשה, אבל זה עדיין עצוב״ ואז הוא אמר ״זה בערך מה שקורה אצלנו, הרי אין לנו ממש זוגיות פה, זה יותר חברות טובה מאוד של שני אנשים שאוהבים אחד את השני כחברים״. ופה נפלה עליי הפצצה.
שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי, והוא התחיל לגמגם. ״אני אוהב לדבר איתך, וכיף לי איתך, אבל את רואה בעצמך שאיך שאנחנו מתנהלים זו לא זוגיות, זה כמו חברים טובים״.
וממש נשברתי שם. והוא אמר לי ״אני אמרתי לך מההתחלה שאני רוצה לנסות אבל שזה לא בטוח יצליח.״ והתחלתי לדבר ממש שטויות שאולי זה קשור למצב הנפשי שלו ואולי אפשר לעבוד על זה, והוא ממש התעצבן ואמר שאני מנסה לשכנע אותו באיך הוא מרגיש ושזה לא רלוונטי לשיחה. והיו כמה דקות ממש נוראיות של שקט. ושאלתי ״אז מה אנחנו עושים עכשיו?״ והוא אמר שאנחנו צריכים לחתוך שוב ושזה פשוט לא ילך וזהו. וככה הוא ירד מהרכבת ואני נשארתי ברכבת, וזה היה כמעט פואטי. הסתכלתי בחלון וראיתי שהוא עצר והוא מסתכל עליי, כנראה לבדוק אם אני בסדר. ומאז לא דיברנו יותר. זה קרה לפני ימים.
אני ממש הרוסה ולא יודעת איך להמשיך מפה. הלב שלי לא מצליח להתחבר לאנשים אחרים פרט אליו. סוג של attachment שאולי מאוד לא בריא כי אני רואה בו כאישיות שמתאימה לי כמו כפפה ליד, מישהו שהוא בדיוק בשבילי, אדיב, מנומס, חכם, שיחות נהדרות ואיכותיות, סקס טוב. אני באמת לא יודעת מה לעשות. מאוד מתפתה לסמס לו ולבקש שנחזור או להאמין בנו. אבל זה נורא פתטי, במיוחד כשזה ניסיון שני.
מה אני יכולה לעשות? מה אני צריכה לעשות?

שיר יקרה,
כתבת שנפרדתם לפני כשנתיים, בגלל משהו שקרה או שעשית, או אולי אופן התגובה שלך בעת ויכוחים, או משהו, בכל אופן, שבגללו הוא הפסיק לבטוח בך. לא כתבת מה זה, אבל יתכן שבגלל זה הוא נמצא במקום אחר. אם, מבחינתו, הוא ראה אותך בשעה הרעה שלך, וזה לקח אותו למקום שהרחיק אותו רגשית ממך, כי משם והלאה הפסיק לראות אותך כבת זוג לחיים, אז בהחלט יתכן שהוא כבר לא שם. זה לא אומר שהוא לא מעריך אותך כאדם, כאשה, אבל כנראה לא כבת זוג עבורו. עצוב עבורך, אפילו מאד, אבל הוא כמו החברה שלך שנפרדה מהחבר שלה כי היא הפסיקה לאהוב אותו. את והוא כרגע לא רואים את הקשר שלכם עין בעין, ואולי בגלל אותם דברים שקרו לכם לפני שנתיים. והיה לו מספיק זמן להשלים עם העובדה הזו ולהמשיך הלאה. רגשית. ויתכן שלו היה חכם עוד יותר, או לפחות חזק יותר, היה אומר לך, כאשר ניסית לחדש את הקשר, ש'תודה, אבל באמת כבר לא מתאים'. כי הוא יכול לדבר בעניין הזה את עצמו, ולא אותך, ומנקודת מבטו, כך זה נראה, 'אתם', זה כבר רק 'את' ו'הוא'. בנפרד. יתכן שחשב כאשר חידשת את הקשר שאולי הוא יצליח להתגבר על זה, אולי חשב שתשני משהו, או שהוא יצליח לתת בך אמון, וכנראה הבין שזה לא כך. העובדה שאת כן רואה בו 'כפפה ליד', לא מספיקה. גם את צריכה להיות הכפפה שמתאימה ליד שלו, והוא לא חושב כך.מה לעשות? - אם לא תנסי, יהיה לך פחות כאב לב, מצד אחד, וגם תרגישי פחות פתטית, אבל מצד שני, אם לא תנסי אז זה בטוח לא יתקיים. במילים אחרות, לנסות שוב זה הימור לא פשוט, כאשר ההפסד שלו הוא תחושה רעה שלך עם עצמך. הפתטיות שאולי תרגישי. זה הימור. זה אולי כבר לגמרי מאוחר מדי, אבל, אם לא לגמרי, השאלה היא מה את יכולה לומר לו שישנה את דעתו? אני חושב שכדי להצליח בזה, את צריכה לדעת, ואולי להפנים את הדברים שהפריעו לו, ואז אולי, אם הוא יבין שלקחת אחריות ושינית אותם, תצליחי לשכנע אותו. מעבר לסיכון שזה אולי מאוחר מדי, שאלי את עצמך גם עד כמה את חושבת שזה נכון להשתנות, ואם לא תאבדי את עצמך בדרך.לפעמים התשובה הטובה ביותר ל'איך מתקדמים מפה?' היא פשוט להתחיל להתקדם, בעיקר כי כל מקום שאליו תתקדמי בדרך יהיה יותר טוב, או יכול להוביל למקום שהוא טוב יותר.

היי אורן, תודה על ההתייחסות הכנה.
אין הרבה רקע שבאמת הבאתי ולכן אחדד את דבריי אולי -
בעיית האמון שנוצרה אכן פגעה משמעותית בקשר שלנו, כי בעקבותיו
נוצרה בעיה אחרת לגמרי - רצון חדש, ואולי אפילו לא חדש, אלא פשוט שהחיו
אותו, והוא הרצון שלו להיות לבד. לא להיות בזוגיות, אפילו לא יזיזות, שום סוג
של היקשרות למין השני.
מה שאירוני או שאולי לא, זה שבעיית האמון לא קיימת יותר.
הוא סמך עליי בפעם השנייה, שכן הוא שיתף אותי בהרבה ממכאובי ליבו
וכן נתן לי לפחות את ההרגשה שהצרות שהיו לנו אז כבר לא קיימות עוד. והן באמת
לא קיימות. וזה מה שעצוב לי. שזה מרגיש שבגלל שבפרידה הראשונה נפער פער
כל כך גדול, שלא משנה בכלל שאין לנו את אותן הבעיות של אז, אלא שיש בעיה
אחת שפשוט אין דרך לפתור אותה פרט לאולי זמן, וגם זה לא בהכרח, והיא האמירה המאוד
ברורה שלו- ״הבנתי שאני פשוט לא רוצה זוגיות. לא רוצה להשקיע במישהו אחר,
לא רוצה לתת משהו למישהו אחר, לא רוצה שיהיה לי כל כך אכפת ממישהו אחר.
אני רוצה להיות במקום שאני יודע שהוא אנוכי, אבל הוא גם בחירת החיים שלי, והיא
לעבוד, ללמוד, להיות עם חברים לפעמים ולחזור הביתה לשקט ולשלווה שלי.״
הכאב שלי זה שמרגיש שהזוגיות הזו דפקה לו את ההשקפה לגמרי והוא כנראה כלכך
נפגע שלא משנה שהוא אוהב אותי או אהב אותי, הוא לא מסוגל יותר להיקשר, כי הוא
פשוט לא רוצה לתת מעצמו לאדם אחר, הוא מרוקן, ואתה יודע מה - אני מאמינה לו.
הוא חווה קשיים בחיים שלו, הדוגמה שלו למשפחה תקינה לא קיימת, ההורים שלו גרושים
וכל זוגיות אחרת שהוא נתקל בה הראתה לו שוב ושוב כמה שזה רע.
ועכשיו, אדם מהצד יאמר לי ״לא צריך להיות לך אכפת יותר. אלה חייו שלו, את צריכה להמשיך את חייך עם אדם בריא ולא מתוסבך שיודע מה הוא רוצה, ויותר מהכל - יודע שהוא מעוניין בך. ורוצה אותך. וישקיע עבורך״.
ולי יש 2 בעיות - האחת שהיא התקווה. והשנייה שהיא האשמה.
התקווה שאומרת לי שהוא יתגעגע בדיוק כמו בפעם הראשונה. שהוא יראה אנשים מתחתנים סביבו ויבין שאולי הוא פיספס משהו טוב. ואז זה תוקע אותי במקום של לא להיות בזוגיות ולחכות לו, וזה יכול לקחת שנים וזה יכול שגם לא לקרות בכלל.
והבעיה השנייה, זו האשמה. שאני דפקתי לו את ההשקפה הזוגית. שאני הייתי אולי מישהי שמתלוננת יותר מידי, מישהי שלילית מידי, מישהי שלא נתנה לו ביטחון בקשר. מרגישה שאני הרסתי לו חלק מהאישיות וזה אוכל אותי, כי כל כך אכפת לי ממנו.
וברור לי שאני לא יכולה לחיות כך.
אבל משהו בי נורא עצור. וניסיתי כמה שיטות טיפוליות בפרידה הראשונה שלנו, אצל מספר פסיכולוגים, גם ב-CBT וגם ב-NLP ונדמה שאני פשוט כנראה פציינטית ממש קשה.
אני לא יודעת איך להמשיך מפה. אולי מה שאני צריכה באמת זה תרופות.