פספוס בזוגיות: מה לעשות?

הייתי במערכת זוגית במשך שנתיים וחצי וגרתי עם בן זוגי במשך שנתיים מגיל 27. בתחילת הקשר אני לא כל-כך רציתי אותו.לא ידעתי מה אני רוצה ולא הערכתי אותו מספיק. מהרגע הראשון היתה לנו משיכה חזקה. לאט לאט נבנתה מערכת יחסים טובה. בן זוגי היה החבר הכי טוב שלי. הוא ביקש בכל לשון של בקשה שאני יעבור לגור איתו. כעבור שנה עברתי לגור איתו הוא היה אז בגיל 31 , עבד ולמד לתואר שני. במהלך הקשר היו לנו מספר מריבות/מחלוקות על נושאים "שטותיים". עם הזמן החברים המשותפים התחתנו ולחלקם כבר היו ילדים. בגיל 29 הרגשתי שאני רוצה לדעת לאן הקשר הזה מוביל. אני נתתי בו אמון, וידעתי שהוא מאד אוהב אותי. העלתי את נושא המחוייבות מספר פעמים והוא הכריז שהוא לא יוצא איתי סתם.וכך קבענו שעוד חצי שנה נראה מה קורה. עברה חצי שנה והוא לא חשב על זה בכלל..רק רציתי לשמוע ממנו שעוד שנה נתחתן.. לא לחיות בחוסר וודאות. החלטתי לא לדבר איתו על זה,למרות שבתוך תוכי לא הייתי שקטה.חגגתי לו את יום הולדתו, תוך השקעה מרובה. ובסוף הערב העלתי שוב את הנושא שאני רוצה לדעת מה קורה איתי. הוא חיבק אותי חזק ואמר שהוא לא יודע והוא צריך לחשוב.אחד החברים שלו התגרש בדיוק באותה התקופה, והוא כל הזמן יצא בהכרזות שאהבה זה לא הכל, ואנחנו די רבים..אני מאד נפגעתי כי לא ציפיתי שביום הזה שכל כך השקעתי עבורו ורציתי לשמח אותו זה מה שאני אשמע. הייתי בהלם כי לא ציפיתי לזה. למחרת עזבתי את הדירה (שהיתה שלו)קבענו שלא נדבר במשך שבוע. כעבור שבוע הוא אמר לי שהוא חושב שאנחנו צריכים להפרד ,למרות שהוא מאד אוהב אותי וזו ההחלטה הכי קשה. למחרת לקחתי את כל הדברים שלי מדירתו. זה נעשה בצורה דרסטית כי מאז לא דברנו. הרגשתי שאבדתי את החבר הכי טוב שלי. הפרידה לא נעשתה בצורה הדרגתית. היו לי קצת ייסורי מצפון, אולי הייתי צריכה להיות שם ולא לקום ולברוח.בכיתי הרבה והיה לי קשה להתמודד עם המצב,כל הזמן התגעגעתי אליו. לאחר חודשיים התראינו במקרה והתקרבנו אחד לשני והיינו ביחד..למחרת הוא אמר שזה לא היה צריך לקרות ושזה גם לו קשה. כך היינו מספר פעמים במשך 8 חודשים חלק ביוזמתי.עד שהוא הכיר משהי אחרת. לקחתי את זה מאד קשה..שוב הרגשתי זוועה -למרות שכבר ידעתי שלא נחזור להיות ביחד. עם הזמן אני גם ניסיתי לצאת עם מישהו אחר.למרות שלא ממש רציתי, אבל לא נתתי מעצמי מבחינה רגשית. מאז קשה לי להמשיך הלאה ולתת אמון במישהו אחר. אני מכירה, אבל אף אחד לא "עושה לי את זה", אני לא מתלהבת , לא מתאהבת...מרגישה כבויה.

נועה יקרה,
נדמה לי שאת מרגישה בעיקר פספוס. היה לך גבר שהיה יכול להיות הגבר של חייך, ובגלל טעויות קטנות ההזדמנות הוחמצה, ואת מבוגרת יותר בכמה שנים. זו בהחלט סיבה טובה להרגיש יאוש, אבל בהחלט לא סיבה מוצדקת. טעויות קורות, לפעמים טעויות קריטיות, אבל אם המטרה שלך, אושר, ובכלל זה גם אושר "זוגי", נשארה כמטרה שלך (ואני מתקשה להאמין שלא), אז קחי את מה שהיה כעידוד לכך שיש גברים מוצלחים בסביבה, ולבטח יהיו עוד, גם אם ייקח זמן מה למצוא אותם. וככל שתחליטי מוקדם יותר שהגיע הזמן לעבור הלאה, כך תקדימי למצוא לך אחד כזה. ואולי גם תלמדי להמנע מטעויות נמהרות. ואם את לא לגמרי סומכת על עצמך או על בן זוגך כאשר תהיי שוב במצב דומה, אולי ירגיע אותך לדעת שאפשר גם להגיע ליעוץ זוגי, כדי לסייע לכם לתקשר נכון יותר ולהחליט החלטות. זוגות צעירים לא מעטים עושים זאת היום לפני החלטות כאלה, לפני נישואים או מייד לאחריהם, וזה מחזק מאד את הקשר.