פחד ממחויבות בזוגיות

שלום רב,
בן זוגי בני 27, עובדים בעבודות טובות ונשכרים טוב.
יש בינינו אהבה גדולה מאוד ואנחנו לא חוסכים האחד מהשנייה מילים טובות.
הייתה לנו תקופה קשה של פרידה ארוכה (שנה) לפני כמה חודשים, וחזרנו לאחריה
כי הבנו את בסיס הבעיות שלנו ואנחנו כרגע מנסים לעבוד עליהם יחד.
הבסיס לבעיות שלנו, מגיע מהצד שלו, ואין הכחשה לגביי כך.
יש לו בעיה מושרשת מילדות כנראה (הורים גרושים) שהוא פשוט לא מצליח לתת אמון בקונספט הזוגיות.
(הוא גם נמצא במצב אישי לא משהו, נטייה לדיכאונות קלים בעקבות אי ריצוי ממקום העבודה).
זוגיות מרתיעה אותו, מפחידה אותו, משתקת אותו לגמרי.
בעבר, לפני הפרידה, דיבור על ילדים ומשפחה היה בשגרה.
לאחר הפרידה, דיבור שכזה מעציב אותנו כי יש הבנה שכרגע דבר כזה לא עומד על הפרק.
זה משהו שהוא רצה בעבר מאוד, וכיום, מרגיש שזוגיות נועדה לכישלון בסופה.
הוא לא מכיר אנשים שנמצאים בזוגיות מאושרת. הוא לא מכיר אנשים שלא רבים
ריבים נוראיים או שנשארים לא מרוצים במערכת יחסים שלהם.
הוא פוחד לאבד מעצמו במערכת יחסים, ולפגוע בי בעקבות כך.
כרגע אנחנו מנסים לקחת את זה צעד צעד, ואנחנו ישירים בתחושות שלנו, לא חוסכים
את הרגשות שלנו ואת המחשבות שלנו אחד מהשנייה.
אשקר אם אומר שאני לא מפחדת מהעתיד של הקשר הזה. אני אמנם צעירה, אבל זה לא ישאר עוד הרבה זמן. אני סבלנית מאוד, ואני מאוד אוהבת אותו ומאוד רוצה את הקשר הזה.
לצד זה, דעתו לא השתנתה.
זה גם קצת מוזר. אנחנו בזוגיות ועושים הכל כמו זוג לכל דבר, אבל הוא מפחד מזוגיות.
הוא לא רוצה את זה מצד אחד, אבל מאוד רוצה אותי מהצד השני.
אני קצת אובדת עצות, בייחוד בגלל שטיפול זוגי לא על הפרק כרגע.
טוב לי היום. אבל האם יהיה טוב גם בעתיד? מה אני יכולה לעשות?

שרון יקרה,
"פחד ממחוייבות" הוא כותרת, שבינינו, היא די קלישאתית. ננסה לראות אותה לרגע מנקודת מבט גמישה יותר.דיברת על נקודת המבט שלו, חסרת האופטימיות בהקשר הזוגי. נקודת מבט אופטימית היא די הכרח כדי להחליט להקים משפחה בריאה. את אומרת שהוא לא אופטימי מסיבות מאד בסיסיות ופנימיות שלו, ולכן כל עוד זה לא ייפתר, זה יעמוד לכם בדרך.זה לא אומר שהדברים לא ייפתרו. לפעמים עצם ההבנה שבעצם אנחנו רוצים משהו שהוא שונה מתפיסת העולם שלנו, ואפילו שזה בדיוק מה שיעשה לנו טוב, ואפילו בצד זה, שבעצם, יש לנו אפילו הפוטנציאל לממש את הרצון שלנו, מנוגד לתדמית שלנו בעיני עצמנו, ואולי למה שאנחנו מעריכים שהפך להיות התדמית שלנו בעיני העולם (המשפחה, החברים), ושאם נעשה את מה שאנחנו באמת רוצים, שזה אומר אולי שנהפוך להיות גם אופטימיים יותר, יפגע במוניטין שלנו כאנשים שיודעים מה שהם רוצים, שיודעים מה נכון, ואולי גם בתדמית העצמית שלנו, שאם קבענו לנו תפיסת עולם מסויימת, הרי זה רק משום שאנחנו "מבינים" את המציאות. כאשר העובדות מנוגדות לתפיסת המציאות שלנו, התהליך לעכל ולעבד את זה, הוא תהליך לא קל.מה עוד, שכפי שאת אומרת, היה לכם משבר באמצע, שרק "הוכיח" כביכול את התדמית של העולם הפסימי, לפחות בעניין הזוגיות שמטרתה "Happily ever after". זה כך בעיקר כאשר תפיסת העולם היא יותר "שחור או לבן", כאשר בין לבין יש כל כך הרבה דברים, ואפשרויות. ואפילו האפשרות "אז יהיו לנו 10-15 שנים טובות" היא לא כל כך רעה, כי זה עדיף על 15 או 100 שנות בדידות, וגם מה שיקרה אחרי זה אינו בהכרח רע – גם אם הוא לא תואם אתHappily ever after. זה עדיין לא סותר את האפשרות שהחיים שלנו, בסך הכל, גם אם אינם מושלמים, הם יכולים להיות לא רעים בכלל.אנחנו כן רוצים את ה "Happily ever after", אבל העובדה שאנחנו כרגע לא בטוחים בכך שזה יתקיים, לא צריכה להפריע לנו להשיג חיים טובים, מאושרים במידה מספקת, וכאלה שיסייעו לו להרגיש שמימשנו דברים חשובים בחיים.כתבת שטיפול זוגי הוא לא על הפרק, וזה בסדר. אבל נסו בעצמכם לחשוב על כך שהחיים אינם הכל או לא כלום, ולהשיג בכל רגע נתון את הכי טוב שאתם יכולים ברגע הזה. זה אולי גם ייתן לכם את הכי טוב שאתם יכולים, לאורך זמן.

תודה אורן על ההתייחסות הטובה.
הראייה שלך נכונה ואפילו מאפשרת לי במידת מה הקלה מסוימת.
דיברת על שנים של בדידות אל מול 10-15 שנים טובות ושאלתי היא -
ומה אם אופציית הלבד לא כל כך רעה עבורו? מה אם להיות לבד כל החיים
זה דווקא משהו שהוא היה רוצה לולא הייתי אני (והוא גם ציין זאת בפניי).
לחשוב על זה שבן הזוג בסדר עם להיות לבד מפחידה אותי, כי בעוד שלי
יהיה קשה אם זה לא יצליח, לו זה יהיה אולי קצת פחות.
בתקופה שהיינו בנפרד, הוא ציין שהיית חסרה לו מאוד, ולאו דווקא ברגעים
הקשים, אלא גם בשמחים, אותם רצה לחלוק עימי.
ועם זאת, הניסיון הזה כרגע בנקודה הזו, זה ניסיון הרבה יותר קשה מאשר
מערכת יחסים שמתחילה מאפס. כי לאחר פרידה, מאוד נזהרים לא לחזור על טעויות.
אין לי כמובן, מה לעשות עם העניין ממש, כיוון שזה שלו ואצלו.
אני פשוט תוהה אם חשיבה מושרשרת שכזו, יכולה להשתנות או שאדם יכול
להיווכח אחרת בתקופה קצרה - כיוון והמדד של הזמן הוא גם פקטור לשינוי תפיסה.

שרון יקרה,
כתבת משהו מעניין. כתבת: מה אם אופציית הלבד לא כך כך רעה עבורו, לולא את היית?האם את מבינה מתוך זה שבעצם את כן מאפשרת לו משהו טוב יותר מאשר הלבד – לפחות על פי תפיסתו?זה מה שמערער במידה רבה את אמונתו ותפיסתו שהכי טוב לו זה לבד. כי העובדה שהיא שלפעמים, אם אם זה מאד נדיר ואפילו "בלתי נתפס" כמעט, זוגיות יכולה להיות טובה יותר מאשר הלבד.העניין הוא שהוא מודה בזה רק חלקית, עם הרבה היסוס ועם הרבה חוסר ביטחון, אבל הוא מודה בזה. אלא שההודאה הזו אינה שלמה, ולכן היא שבירה. כאן הקושי שלך, ובעצם כאן הקושי שלו. יש לו תפיסת עולם פסימית, לפחות על זוגיות, ולא אתפלא אם זה מקרין גם על עניינים אחרים, כולל, אולי, על התפיסה שלו את עצמו ועל היכולת שלו להיות מאושר – בעיקר כאשר האושר תלוי במישהו אחר, וזה פוגם ביכולת לשהות בקשר כייפי, נעים ובטוח לאורך זמן. כאשר המילה הכי נדרשת היא "בטוח", כי כייפי ונעים יכול להשתנות בגלל עניינים שאינם קשורים בכך, כמו לחצים שונים, כלכליים, תעוקת שינה, דאגות – דברים שמקבלים הרבה יותר נפח עם הקמת משפחה וילדים. הבטוח מגיע בקלות רבה יותר מאופטימיות. היות שאופטימיות היא לא הלך המחשבה הראשון שלו, זה משהו שצריך ליצור, לבנות ולחזק דרך הבטוח והנעים הקיים עכשיו, ופה ושם אפילו כייפי.