פורום ייעוץ זוגי שאלות על זוגיות

אני מרגישה שבן הזוג שלי לא באמת נמצא איתי ברגעי המשבר האישיים שלי. הוא לא מכיל אותי מהרגע בו יש לי טענה הכי קטנה אליו..הוא נעשה תוקפני וארסי בשניות..מרים את הקול, מדבר לא יפה ..מרוכז בעצמו וקושר לעצמו כתרים בזמן שהוא טורח כמובן להאשים אותי בכל ..ולנתח את הכוונות שלי.. הוא מעוות כל דבר והזכרון שלו רעוע. הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם שום רגש שלילי שיש לי כלפיו..ובחיי שאני לא יורדת לחייו ולא מעירה באופן שמעורר מגננה. נכון לעכשיו הפסקתי כדור נוגד חרדות..והרגישות שלי לדברים מסוימים גבוהה יותר..הוא יודע לדקלם את זה היטב אבל ברגע שאני מעירה לו..הוא שואל למה אני עצבנית.הוא משתמש בביטויים מכוערים..ואני לא מסוגלת לחשוב שאני חיה עם בן אדם שמגיע למקומות מכוערים כאלה. איך אפשר לרסן את ההתנהגות הזאת? אני רוצה גבר..ולא מישהו שעסוק בדימוי של עצמו ותוקף כל מי שמוצא לכלוך באופי שלו.

38-40

עצובה יקרה,
צר לי, אבל כדי לענות לך באיזו שהיא מידה של קירבה למה שרלוונטי, אני זקוק לעוד מידע:כמה זמן אתם ביחד?האם אתם נשואים?האם זה פרק א' או פרק ב' בחייכם?האם יש לכם ילדים משותפים? האם יש למי מכם ילדים מיחסים קודמים?

בשמחה.. אנחנו יחד 11 שנה..נשואים עם ילדה משלנו.בת
8

עצובה יקרה,
את מבינה, אני מקווה, למה הנתונים שהוספת חשובים מאד להבנת מצבך. כי לו הייתם רק חודשיים ביחד, הייתי שואל בתמיהה למה את עדיין איתו. כשאתם נשואים 11 שנים פלוס ילדה, אני מבין מכך שהוא ראה אותך בתקופות אחרות, ואת ראית אותו בתקופות אחרות. העובדה שצמצמת את כל היחסים שהיו ביניכם אל העכשיו הרע, אולי אומרת משהו, מה עוד שברור שאתם ביחד בגלל שהמציאות הרבה יותר רחבה מהעכשיו הרע. אתם ביחד היום הן בשל העבר הטוב והן בגלל שיש לכם מטרות חשובות משותפות. ואגיד אפילו יותר מזה, אתם ביחד כי לשניכם כנראה יש עדיין תקווה שמשהו מהעבר הטוב יחזור, ולו רק כי חוויתם זה מזה גם דברים אחרים.את מאשימה אותו בעיקר בחוסר היכולת שלו לשאת רגעים לא טובים שלך. את מאשימה אותו שהוא לא סבלני מספיק לרגשות שליליים שיש לך כלפיו, ועל כך שכאשר הוא מאבד סבלנות (לא 'גבר' לפי דברייך), הוא תוקף ובאופן מרושע.את כותבת שאת לא מעירה באופן שמעורר מגננה, ומתכוונת לכך שאת מעירה באופן שאת חושבת שלא צריך לעורר מגננה. והרי העובדה היא שהאופן הזה כן מעורר מגננה. את חושבת שהוא צריך להמשיך ולהיות חזק כשם שהיה בעבר, והעובדה היא שהוא התעייף מלהיות חזק. העובדה היא גם שכאשר הוא נחלש, ואולי מיואש, הוא גם מפסיק להיות אדם טוב. זה קורה לאנשים רבים, למרבה הצער. האם את מצליחה להיות אדם טוב כאשר את נחלשת ומיואשת? - יכול להיות שכן, ואז את מיוחדת. זה לא קל לאנשים.את רוצה אותו חזק, ואולי הוא היה כזה, ועכשיו התעייף או התייאש. גם לו כנראה שלא קל. אף אחד לא אוהב רגשות שליליים שמופנים כלפיו. התמודדות עם רגשות שכאלה לאורך זמן היא לא פשוטה. למה זה קורה לך? למה הפסקת לקחת כדור נוגד חרדות? האם זה בתאום עם הפסיכיאטר? - כי זה חייב להיות. האם את בטיפול פסיכותרפיסיטי במקביל? - כי מאד רצוי. האם את לוקחת אחריות על הקשיים שיש לך עם עצמך? - כי אם את לא עושה זאת, יתכן שזה אחד הדברים שגורמים לו להתייאש. גם הוא רוצה לראות אופק חיובי, וסיכוי לשיפור, ובלי זה הרבה יותר קל להתייאש. האם את מראה לו שאת לוקחת אחריות ועובדת על עצמך כדי להקל הן על עצמך והן עליו? - צריך לעשות זאת אם את לא עושה זאת. אי אפשר להטיל עליו את הכל, גם את הקשיים שיש לך איתו וגם את הקשיים שיש לו איתך.אתם נמצאים במקום שבו קל להמשיך ולהתייאש, כי נכנסתם לדפוס התנהגות והאשמות לא טוב שמזין את עצמו, ומוליך להמשך שקיעה. כדי לצאת מזה שניכם צריכים לקחת אחריות, ובעיקר כל אחד על עצמו, מבלי להסתכל על הצד השני. הצד השני יתעשת ויהיה לו קל יותר כאשר תלכו בדרך הנכונה, וכאשר כל אחד יעשה את המאמץ שלא להתייאש מנפילות שתבאנה. ואת הדרך הזו קל יותר לעשות בעזרת ייעוץ וטיפול מקצועיים, שידריכו אתכם ויחזקו אתכם ויעזרו לכם ללמוד מנפילות במקום להתייאש מהן. אם יש לעבר הטוב שלכם עדיין משמעות, ויש בו משהו שיכול לשמר בכם את התקווה, קחו אחריות וטפלו בזוגיות שלכם.

אני לקחתי כדורים נגד חרדות כי עברתי התקפי חרדות עקב נתק מההורים ..נתק שחלק מיסודותיו היה השיח על בן זוגי. הפסקתי כי החרדות עברו..הקשר שוקם ואני מטופלת על ידי מישהו שאני סומכת עליו. בן הזוג שלי לא מתמודד עם אישה דכאונית וחרדה ..ששוכבת במיטה בלי לעבוד ולטפל בילדה. בן הזוג שלי חי עם לביאה שיוצאת לעבוד, יום יום..מבשלת , מטפלת בילדה, נוהגת, מסיעה..לא מגהצת כרטיסי אשראי.. לא מתלוננת על תחתונים זרוקים במקלחת ולא יורדת לחייו..אז אתה מדבר על ייאוש ממני?? עייפות ממני?? לא יודעת מהיכן המסקנה הזאת . לידיעתך..אני זו שתמיד לקחה טיפול ושיחות..אני זו שלמדה על עצמה ..זו אחריות.הפסיכולוג שלי לשעבר טען לגבי בן זוגי שהוא אדם מגננתי. בןא נגיד בעל התנהגות מגננתית..אחד כזה שקשה להגיד לו שהוא טועה גם לגבי דברים פעוטים..ובנוסף..הוא מסוג האנשים שמדברים המוןןןן שטויות..רק כי הוא אוהב לדבר..)ולא..זו לא המצאה או ראייה פרטית שלי(..עכשיו..ברור שהיו ויש תקופות יפות אבל בשעת כעס ופגיעה ..טבעי לא לדבר על זה. אבל...מה שלא טבעי זה לומר לבת הזוג שלך מילים כמו: "על הזין שלי".. ולהרים קול בבריונות שכזאת. הבעיה היא שאין משטרה בזוגיות ואין קנסות. ואין למען יראו וייראו. אז מה?? להתגרש?? כי אני לא מוכנה לחיות את חיי בלמצוא סליחות להתנהגויות כאלה? לצעוד כל הזמן כדי להתקרב על הגשר המרחיק

הגשר שנוצר כי אני לא מסוגלת לנשק לו את הלחי אחרי מילים כאלה..שלא לדבר על סקס.. המורכבות היא גדולה ועמוקה..הילדה רוצה אח או אחות..צעירה אני כבר לא. כל מה שאני רוצה לדעת ולהבין ..זה איך לגרום לבן אדם להבין שהוא חייב לדבר אחרת ..שהוא טועה ..ואיך לגרום לו להבין שהמגננה שלו מאיזו סיבה שלא תהיה..מפריעה ליחסים שלו ולא רק איתי!!!

עצובה יקרה,
אני מבין, לפי מכתבך, שבעצם כל האשמה היא בו ובהתנהגותו. אני מבין עוד ממכתבך שפעם היו תקופות טובות, אבל ההתנהגות שלו כנראה הולכת ומחריפה. אני לא יודע ממה הוא מתעייף, ממך או ממשהו אחר, אבל אני מקבל את דברייך שזה ללא ספק לא קשור אליך, ושאין לו שום סיבה להתייאש או להתעייף ממך. ובכל זאת, משהו משפיע עליו. האם את יכולה לדעת מה זה?כי בלי שתביני מהו הדבר שמעייף ומייאש אותו, הרי שמה שקורה עכשיו ימשיך גם הלאה, ואפילו ימשיך ויחריף כפי שזה קורה עכשיו. ומכיוון שהוא לא מטפל בעצמו, ומכיוון שאת מתקשה יותר ויותר בלמצוא סליחות להתנהגויות שלו, נראה כאילו אתם הולכים למקום מאד ברור, גם אם את לא רוצה ללכת לשם. כי לפי תאורך, עד שהוא לא יעשה משהו, שום דבר לא ישתנה. לומר לו שהוא טועה כבר אמרת. כשאת אומרת, זה אולי אפילו מחריף את המגננות שלו, כי הוא כנראה לא אוהב לשמוע שהוא טועה. אז מה האפשרויות, אם כך? כי הוא הרי לא משנה שום דבר בהתנהגות שלו, ואם כן, אז זה לרעה, והדרך שבה ניסית להסביר לו שהוא לא בסדר לא עבדה, כך שכרגע, גם את וגם אני לא מבינים מה עובר עליו ומה הוא רוצה. לפיכך, אולי באמת אין הרבה מה לעשות. האם יש לך איזו שהיא תשובה בשבילי? - עד עכשיו שיתפת פעולה וענית לי, אשמח אם תשיבי לי גם הפעם.

אולי add/adhd . אופי מאוד מגננתי, רגישות יתרה.. הוא לקח בעבר ריטלין לתקופה קצרה, היתה לזה השפעה חיובית עם הנטילה בלבד. אבל זו לא תרופה סימפטית
..לכן הפסיק.

עצובה יקרה,
את חוזרת על כך שהוא היחיד שלא בסדר. אני מבין את זה. ואם זה כך, אז אין לי מה לעשות, כי המשמעות של זה היא שאת עושה את כל מה שאפשר, וזה לא עובד. מה שנותר, אם כך, הוא רק להחליט אם את מוכנה להשלים עם זה או לא, וזו החלטה שלך.משום מה אני קצת יותר אופטימי, כי אני חושב שאת פונה אלי כי את חושבת שאולי את כן יכולה לעשות משהו. אבל הדבר הראשון שאת צריכה לעשות כדי לשנות משהו, הוא להבין מה מניע אותו - כלומר, לא איזו מחלה, אלא איזה רצון (מה הוא רוצה)? איזו מחשבה (מה עובר לו בראש)? אם את לא יודעת ולא רוצה לדעת או לא מנסה לדעת או חושבת שלעולם לא תביני ולא חשוב מה יקרה, או שאת לא מקבלת ומאמינה למה שהוא מסביר לך, בזה נסתיים העניין. במקרה הזה, נותר לי רק לשאול: פנית אלי עם בעיה, ותארת אותה. הבנתי את הבעיה. אבל מה בעצם את שואלת?