פורום ייעוץ זוגי שאלות על זוגיות

ד"ר יקר,
תודה רבה על תשובתך בהתכתבות בינינו "לא מצליחה להבין אותו":http://www.starmed.co.il/Forum/93שכחתי לציין עובדה חשובה שנותנת הסבר למעצור שיש לבעלי בפני הטיפול הרפלקסולוגי. לפני כארבעה חודשים בעלי עבר את הטיפול הראשון שגרם לו כאבים איומים במהלכו. (שנינו סומכים על המטפל כעל מומחה בתחום). אכן זו לא הייתה לו חוויה נעימה כלל. בסה"כ מדובר בעוד פגישה אחת מקסימום שתיים. לדעתי עם כל אי הנעימות מהטיפול, זה אפשרי! עם קצת רצון.... ואיפה הרצון שלו???? קצת לתת מעצמו בשביל המטרה, או בשביל הדרך אל המטרה לפחות....בעיניין קביעת דד ליין, העובדה היאשאני לא רוצה להתחילבטיפול קונבנציונאלי לפני שמנסים את הטיפול הרפלקסולוגי וצמחי מרפא, אז זה לא בא בחשבון לקבוע דד ליין כי אני לא מתכוונת ליישם אותו... וסתם לומר כמו איום ובסוף לא ליישם, נראה לי שאין לזה טעם.ברור שכל המשפחה, החברים והסביבה עם העיניים על הבטן השטוחה והחטובה שלי..... זה לא נעים, אבל כבר לא מזיז לנו, עברנו את זה כבר... אף אחד לא יודע על התהליך בפועל שאנו עוברים, הם רק יודעים שאנחנו מטפלים, כך שאין לו מה לחשוש משאלות חטטניות (אנחנו מנפנפים אותם). אמרת שהוא זה שעומד למבחן ציבורי-למה כוונתך? שנינו במבחן הזה! שנינו באותה סירה! הרי ברור שיש בינינו אהבה שלא נפרד בשביל זה וברור לשנינו שיהיו לנו ילדים! כי היום תודה לא-ל יש פתרון כמעט לכל בעייה וגם לבעייה שלנו, רק שצריך סבלנות..... מה כוונתך ד"ר: לא פלא שקשה לו להכנס לסיפור הזה ובינתיים, נוח לו לדחות את תחילת התהליך???? עד מתי??? מה יצא מזה? עכשיו אנחנו בתקופת הפוריות שלנו והשנים לא עושות לזה טוב, ואף אחד לא יודע כמה זמן יימשך התהליך. ועוד כשלא עושים כלום לפתרון בעייה שוקעים בדאגה ובעצב בעקבותיה וכשעושים משהו מעשי לפתרון הבעייה כבר לא דואגים כל-כך... עדיין אני לא מצליחה להבין אותו... כל השיקולים הריאליים והרגשיים מצביעיםבעדהתחלת הטיפול כמה שיותר מוקדם. הוא בנאדם חכם ואוהב, אז למה? הסיבה הכי הגיונית שהעליתי בדעתי היאשהטיפול כואב... אבל מה לעשות, צריך לעשות את זה אין מנוס...כן, אני משתדלת להיות חזקה ולפוגג מתחים ולחצים ולחזק אותו, ולהראות לו את אהבתי שאינה תלויה בדבר!! לפעמים אני נשברת, כי אני מצפה ליחס אחר בתמורה, קצת יותר אמפטיה בנושא, יותר פתיחות בדיבורים ורצינות במעשים... ונאדה....!בענייןייעוץ זוגי,העליתי את הרעיון (כי אני חושבת שזה יכול מאוד לעזור), והוא נבהל ואמר שהוא יהיה פתוח איתי ויהיה בסדר ולא צריך... אולי להשתמש בזה כמו איום, ברגע שאני מנסה לדבר על הנושא והוא מקשיב ושותק, מעביר נושא, מתעצבן, או לא ענייני, אני אגיד: "תראה, אי אפשר לדבר אתך בנושא הזה. בוא נלך למישהו שיוכל לעזור לנו"ד"ר, אין לי כוח כבר, כל פעם אני מתמלאת בתקווה לשיתוף פעולה מצידו מחדש וכל פעם מתאכזבת מחדש.... עדיין לא מבינה למה הוא מתנהג איתי כך, הוא בנאדם חכם ורגיש...מה לעשות???

הקישור שנתתי לא טוב, אז אציין את התאריך: שאלתי מיום 14.11 הוספת תגובה ביום 17.11 ותשובתך ביום 18.11 תודה.

שלום
ד"ר,קראתי את תשובתך שוב ושוב... לקח לי זמן לעכל ולבסוף להסכים עם מה שכתבת....הבנתי שאם לא אקח את האחריות עלי, שום דבר לא יקרה..... אני אקבע דד ליין ומאוד מקווה שזה שאני לוקחת את האחריות עלי ישפיע על בעלי לטובה והוא יעשה את המוטל עליו... ואם לא, יש את הדד ליין שיכתיב את הקצב.... וכמו שאומר הפתגם: "אם אין אני לי מי לי???"

תמר יקרה,
גם בזוגיות, האחריות על מה שקורה לך היא שלך. ואם הצד השני מתקשה לקחת אחריות, זו אינה סיבה לוותר. בהצלחה!!!

ד"ר, תודה!עוד שאלה באותו עניין. נורא כואב לאמא שלי ההתנהגות של בעלי בנושא זה. היא מעריכה אותו ומחבבת אותו מאוד, אבל היא אומרת לי כל הזמן: אתלא יכולהלעבור את זה לבד. זה קושי מדי גדול כדי שכל העול יהיה עלייך... אתם צריכים לעבור את זה ביחד (הכוונה מבחינה נפשית-עידוד אחד לשני וגם מבחינה טכנית לעזור אחד לשני להגיע לפגישות עם הרופא וכו' וגם חלוקת העול להתקדם בלהגיע אל המטרה..) ובעלי כמו שציינתי בעבר, אינו אוהב לדבר על הנושא הזה בכלל, וגם טכנית אינו משתף פעולה.... כמובן שאני מסכימה עם אמא שלי שהרבה יותר קל לעבור את זה ביחד.... אבל במצב שלנו-כך נראה לי שאין ברירה וכמו שסכמנו כאן האחריות היא עלי. נקודה. כי אחרת לא יזוז כלום!בכל אופן, אני חוששת שאולי יש אמת במה שאמא שלי אומרת.... ואוליעכשיו אני מרגישה חזקהושאוכל לחצות את הנהר לבד.... אבל באיזושהי נקודה בהמשך אני אשבר חלילה...?? זו בעצם שאלה שאני צריכה לשאול את עצמי, אבל אולי תוכל לעזור לי ד"ר, האם באמת אפשר לעבור את זה לבד? בעיקר מבחינת האחריות והעול וקצב העיניינים שיהיה מוטל עלי, ולא יהיו חיזוקים חיוביים במידה כזו שאני זקוקה להם.... ולא תיהיה תמיכה טכנית בלהגיע לרופא וחזרה וכו'.... מצד בעלי......

תמר יקרה,
באופן טבעי, אמא שלך דואגת לך. אלא שהדאגה שלה עלולה להחליש אותך. היא אומרת לך את מה שהיא רוצה שיקרה, אבל כשהיא עושה זאת, היא גורמת לך להיות אופטימית פחות. אז הכוונה שלה מאד טובה, אבל העשייה לא כל כך. האופטימיות היא חלק מהעוצמה שלך. וככל שתהיי חזקה, וככל שתשדרי לבן זוגך פחות לחץ, וככל שתעבירי לו מידע על הצרכים שלך במקום רשימת דרישות (אותו דבר, רק מתוך גישה חיובית), וככל שהוא ירגיש שאת אוהבת אותו, כך הוא ישתף איתך יותר פעולה. לא שזה יהיה לו קל, אבל אם את לא תשדרי לחץ, יהיה לו קל יותר לעשות זאת.ואם את חוששת מאד, אולי כדאי שתגיעו ליועץ זוגי שיהיה מוכן לעבוד אתכם באופן ממוקד על הבנת התהליך והדרישות הרגשיות של שניכם, כבר בתחילת התהליך ואולי אפילו עוד לפניו. תקשורת טובה יותר ביניכם יכולה להיות בדיוק מה שחסר לכם עכשיו כדי להתקדם בתהליך ביחד, ובשיתוף פעולה והבנה הדדיים.

שוב תודה ד"ר, אתה גדול מהחיים!!מה לעשות, נשים תמיד צריכות להיות החזקות שבין השניים.... אומרים שהגברים הם המין החזק אבל זה רק פיזי... נשים הרבה יותר חזקות נפשית... עכשיו אני אופטימית. יודעת, לאחר התובנות הנ"ל שהדרך תיהיה הרבה יותר ברורה וחלקה... להבא אמנע מלדבר עם אמא שלי על נושא זה בצורה דיפלומטית כדי לא להכניס את עצמי לספקות בעיניין ולחולשה... גם אני לקחתי ייעוץ-זוגי כאפשרות אבל שוב, הבעייה בבעלי שחושב שאין צורך... אז בכל פעם שהוא יתחמק מלדבר על הנושא או ידחה אותי מלדון בנושא אני אבקש ממנו שוב שנלך לייעוץ-זוגי כי אחרת אנחנו לא מצליחים לתקשר בנושא זה... מניסיון זה עובד עליו...שוב תודה על התובנות ועל העוצמה החדשה שהפחת בי... :-)