פערים בזוגיות: גיל, קריירה ותדמית

אני בת 35, נשואה 10 שנים, חברים 17 שנה, הגבר הראשון שלי, הוא בן 39, יש לנו 2 ילדים.
התאהבתי באהבה שלו אלי, שהוא בחור טוב והיה לנו כיף ביחד.
עם השנים נוצר פער, אני למדתי באוניברסיטה כיום מהנדסת ועובדת עם סביבה מבוגרת והוא נשאר ב״אותו המקום״ בעבודה ובכלל ועובד בסביבה של בני נוער.
התקשורת בינינו מאוד לקויה, כשרבים לא מדברים שבועות, תמיד אני זאת שבאה להשלים, אין בינינו הסכמה על החינוך של הילדים ועל עוד הרבה דברים.
אין בינינו יחסי מין כמעט בכלל, זה נשמע מוזר אבל הסיבה היא שאין לו חשק אף פעם ועם השנים זה רק מחמיר, אני תמיד זאת שדורשת.
הוא בחור מאוד עצבני ודיכאוני ולעומת זאת אני מאוד אופטימית ומחזקת אותי תמיד, יש לו אובססיה לאוכל ולא איכפת לו מהמראה החיצוני שלו, אני בחורה יפה וחשוב לי מאוד מראה החיצוני.
אני רגילה אליו וקשורה אליו, כולם אומרים לי שהוא לא מתאים לי, אני מפחדת לקום וללכת עם ילדים קטנים (בני 4,7)
לא מכירה משהו אחר, אני לא מאושרת בזוגיות אבל גם לא סובלת, אני חיה את החיים שלי והוא את שלו.
מה שמפריע לו בי זה שאני מעירה לו הרבה, לי מפריע בו הרבה דברים.
אנחנו בריב כבר שבועיים,אנחנו לא מסכימים על כלום, וכל אחד פגוע מהשני מאוד.
בנוסף אנחנו גם לא ישנים ביחד.
האם זה הזמן לקום ולהתגרש?

מרגישה שלא פירטתי מספיק...אני מפחדת מהעתיד...ככל שבן אדם מתבגר התכונות שלו מתעצמות, אני מפחדת שעם השנים העצבים והדיכאונות שלו יחמירו עוד, אני מפחדת שהוא יהפוך לאימפוטנט, הוא מודע לכך שיש לו בעיה באינטימיות, אבל הוא לא עושה עם זה כלום, (האם לא מוקדם מידי בגיל 39 לקחת ויאגרה?) הוא מרגיש שאני לא אוהבת אותו, אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה..עירבנו כבר את המשפחות, המשפחה שלו מאוד אוהבת אותי ומנסה לגשר בינינו, המשפחה שלי חושבת שאנחנו לא מתאימים ולא מאמינים בהמשך.הוא בבסיס שלו בחור טוב, הוא אבא טוב, הוא עוזר לי עם הילדים, אנחנו כמו שותפים לגידול הילדים.האם זאת ההתחלה של הסוף? (לפעמים מרגישה כמו פצצה מתקתקת או שעון חול)

שירלי יקרה,
אני חושב, אם כי אני לא בטוח – תוכלי לאשש או להפריך את התחושה הזו שלי, שנפגשתם לפני המון זמן, כשהיית בת 18 והוא בן 20, עוד לפני שהתחלתם להבין לאן תגיעו מקצועית, כלכלית וחברתית, ועם הזמן את למדת באוניברסיטה, והוא עובד עם בני נוער. אני לא בטוח שיש רע בכלל בעבודה עם בני נוער, פרט לזה שקל להגיד על סמך זה שהוא נשאר ילד ואת התבגרת. אפשר לעשות עבודת קודם בעבודה עם בני נוער, אבל אולי לא להרוויח הרבה כסף. למרבה הצער, כי המדינה לא מתגמלת עבודות מהסוג הזה, כמו שהכלכלה שלנו מתגמלת אנשים בתחומים אחרים, כמו שלך. לכן, נוצר פער כלכלי, ומה לעשות – גם תדמיתי ביניכם, כשאת נחשבת, על פי נורמות החברה, "מצליחה", והוא, על פי נורמות החברה, לא.העניין הוא שבנוסף לכל אלה, הצד התדמיתי פחות חשוב לו, ולך כן. ולא רק זאת, הסביבה שלך מגנה אותו, וחושבת שהוא לא "ראוי" לך (בכוונה אני משתמש במילה הזו, כי היא מתפרשת מתוך מה שאת כותבת). האם זה כך כי זה מה שהסביבה שלך משדרת, ואז אולי גם את מושפעת מהם? ואולי זה כך כי הסביבה שלך רוצה לתמוך בך, ומחזקת את מה שאת משדרת, ואם היית משדרת משהו אחר היו תומכים גם בזה? – אני לא יודע. כך או כך, יש השפעה הדדית בין הסביבה שלך לבינך, מה שמגדיל את הפער התדמיתי ביניכם.והדבר השלישי החשוב הוא שאישך עצבני ודכאוני, וזה הופך את החיים לפחות נעימים ונוחים. מה שמטריד אותי הוא שלא התחלת מזה, אלא מהעניינים התדמיתיים. מה שאולי מרמז לי שעניין העצבנות והדיכאונות קיים, אבל אולי לא כזה נורא, כי הוא נמוך בסדר חשיבות הדברים שהעלית.לכן, כשאת אומרת שאת רגילה אליו וקשורה אליו, אז אולי בתוכך לא היית רוצה להיפרד ממך, אבל קשה לך מאד העניין התדמיתי. לכן, לא פלא שאת מעירה לו הרבה – את משקפת לו את מה שאת מקבלת מהסביבה, ואת חוסר שביעות הרצון שלך. אולי דווקא העובדה שהוא לא מוותר לך ונכנע מעידה על כך שיש לו עמוד שדרה, וזו עובדה מעודדת. העניין הוא שצריך לרתום את האגו שלו למשהו חיובי, ולא למריבות ולחיכוכים. ויש בו משהו חיובי, כי הוא בחור טוב ואבא טוב, ואתם שותפים טובים כהורים.לגבי הויאגרה והמיניות, זה באמת יכול להיות משהו אינדיבידואלי, בין אם נפשי ובין אם פיזיולוגי. אלא שזה עוד משהו שקל לומר בעזרתו שהוא לא בסדר.אני חושב שנכון לכם ללכת לטיפול, ובטיפול הזה רצוי מאד שתלכו אליו מדי פעם גם בנפרד, כדי להסביר את צרכיכם ואת הקשיים והחרדות מבלי לאיים או להרתיע או להפחיד את הצד השני, וכדי לראות מה נכון לבנות אצלכם כדי לחבר את הזוגיות שלכם. רק אם זה לא יעבוד, וכדאי לתת לזה כמה חודשים קודם, כדאי יהיה לחשוב על אפשרויות אחרות.