עייפות בזוגיות: איך להגיע להפנמה

ד"ר אורן חסון שלום,אני נשואה בת 39 + 3 ילדים מקסימים, מכירה את בעלי המון שנים, למדנו יחד בתיכון, הפכנו לזוג אחרי הצבא. בתיכון היינו חברים מאוד טובים, הוא היה "החברה" הכי טובה שלי, איש סודי - היינו מדברים המון, מתייעצים על זוגיות, מתייעצים על לימודים, מנחמים אחד את השניה בפרידות. עד שהחלטנו להפוך לזוג ובסוף התחתנו.במהלך שנותינו עברנו תקופות לא קלות, בעיקר כלכלית עד שכל אחד מצא את נישת העבודה שלו, והקמנו משפחה.לצערי הרב בעלי אדם קנאי, לא בי, קנאי בחברים שלו ואפרט: הבתים החדשים שחבריו גרים עם בנות זוגם וילדיהם, קנאי בכך שלמה להם יש ולו אין?. לא יודע לפרגן לאחרים וכל הזמן אני שומעת אותו מקטר. שאין לנו מספיק כסף, והוא היה רוצה לקנות דברים ולחיות כמו העשירים, לקנות בית קרקע יפה עם גינה.אני מסבירה לו שאסור לו לחשוב בצורה כזאת, יש לנו תודה לאל 3 ילדים מדהימים, בריאים, קורת גג שאני לא מתביישת בה (דירת 4 חדרים) במרכז הארץ.דבר נוסף, אגרנות, הוא אגרן אומנם לא כפייתי אבל הבית שלנו ניראה כמו מחסן ולא כמו בית. אני מיואשת מכל התכולה של הבית, כשאני צריכה לחזור הביתה אני חושבת כל הדרך איפה מתחילים לנקות מרוב העומס בבית. קשה לו ליזרוק דברים, הוא בנה בוידעם כדי שיהיה מקום לאחסן דברים, חדרי הילדים מלאים מדפים בגלל שהוא אינו יכול ליזרוק את המשחקים והצעצועים שלהם. כל הזמן הבית עמוס.אבל הוא גם כל הזמן מתלונן שהבית מבולגן, ואין סדר, ושאני אישה מלוכלכת ובלגניסטית.אין שיתוף מצידו בניקיונות הבית, הוא יודע רק לקטר. אני כל יום מוצאת את עצמי כשאני חוזרת מהעבודה, לא יושבת דקה - אם זה כביסות, שטיפת כלים, זבל, ניקיון וסידור הבית בלי הפסקה והוא מקטר.בהתחלה חשבתי שהבעיה איתי, אבל הבנתי מהר מאוד שזאת לא אני. התברר לי שבמשפחה שלו יש הרבה שסובלים מ-ADHD ולי ניראה שכבודו גם סובל מכך. קשה לי נורא, אנחנו מתווכחים על כך הרבה, ויש לעתים שאנחנו כמו שני זרים בבית ולא מדברים כמה ימים עד שבועות.כיום אנחנו לא מדברים מיזה כמה ימים כי העזתי ליזרוק בימבה שבורה מהבית הילד הקטן נפל מימנה מס' פעמים והחלטתי להיפטר מימנה. בעלי כעס נורא על שזרקתי, ומיזה מס' ימים אנחנו לא מדברים.יש בו הרבה כעס עלי, מירמור, חוסר אמון (לא חס וחלילה על בגידה), אנחנו כבר לא אותם חברים שהיינו פעם בתיכון, משתפים בהכל ומדברים על הכל. כיום כל אחד לעצמו, מתייעץ עם אחרים רק לא אחד עם השנייה. אין לנו החלטות משותפות, כל אחד מחליט לעצמו.אובדת עיצות, היינו בעבר ביעוץ זוגי שעזר בדיוק לחודש והכל חזר על עצמו שוב.ככל שאנחנו לא מדברים אני מרגישה שאנחנו מתרחקים אחד מהשנייה, האהבה שלי אליו דועכת ודועכת מיום ליום ואני כבר שוקלת גירושים.אשמח לתובנות.רחלי

פונה יקרה,
את כותבת שבן זוגך מעייף אותך. את מנסה להיות אופטימית ולהכניס אור לבית, והוא אוסף לתוכו את קשיי החיים ואת האכזבות שלו, וזה מעייף אותך.אם הלכתם לייעוץ זוגי וזה עבד, גם אם רק לחודש, זהו סימן שהתחלתם בדבר הנכון. אלא שאם זה החזיק רק לחודש, משמע שלא השלמתם את התהליך, ולא הגעתם להפנמה. הפנמה היא ההבנה, גם בהליכים הרגשיים הפנימיים, בתחושות שלכם, שהדרך הזו שצעדתם בה במשך החודש הזה, באמת טובה יותר. קשה להדגיש יותר מדי עד כמה חשוב להמשיך תהליך ובליווי הייעוץ כדי לוודא שהדברים באמת מתייצבים לאורך זמן בשיווי המשקל החדש, כי יש נטייה כאשר קצת קשה, או בסחף הדרגתי, לחזור למה שהיה קודם. לא קל לו להגיב אחרת מהנטייה הטבעית שלו, ולא קל לך, היום לפחות, להישאר חיובית כשהוא כזה. לכן, חשוב להתייצב במקום החדש, וללמוד להתעקש עליו, שניכם, כי שניכם מרגישים בו טוב יותר, וכי שניכם מאמינים בזה, והדבר הזה לא קרה לכם. אני מציע שתחזרו ליעוץ הזוגי ושתתמידו בו יותר. לא מספיק להגיע למקום טוב, צריך גם ללמוד להישאר בו.