סימנים ראשונים לאלימות בזוגיות

אני בת 27.יש לי חבר כבר 4 חודשים גרוש בלי.שנה וחצי שהוא חיזר אחרי עד שנעניתי לו.היינו בקשר כמה פעמים במשך השנה וחצי,אבל לזמן קצר ולא מחייב מבחינתי,ולא קרה בנינו שום דבר.אפילו לא הגדרתי אותו "חבר שלי".הכרנו מיד אחרי שנפרדתי מחבר שלי,מקשר של 3 שנים,וחשבתי שזו הבעיה,ולכן אני לא מפתחת שום רגש אליו,אולי זה מוקדם מידיי לקשר אחר.רצה הגורל ונפגשנו שוב אחרי כמה חודשים שלא התראינו,והפעם כבר הייתי פתוחה יותר לקשר.אני רוצה לציין,שכשהכרנו,הוא היה הגבר הכי ג'נטלמן,רגיש,מפנק, פשוט גבר חלומותייה של אישה.בפעם האחרונה שנפגשנו,נכנסנו ישר לקשר רציני,ממש "בפול גז",עזבתי את הדירה ועברנו לגור ביחד בדירה חדשה ששכרנו ביחד,דיברנו כבר על עתיד משותף,כאילו שנינו הבנו שזה זה,רק שהעיתוי בפעמים קודמות כנראה לא היה נכון.אז כל נשמע ורוד....איפה הבעיה???הבעיה היא שהוא ממש לא האדם שהכרתי פעם.הוא לא הכי ג'נטלמן בעולם(אין לו בעיה לתת לי לסחוב קניות ביחד איתו,גם כשהוא רואה שזה ממש כבד לי)הוא ממש לא הבנאדם הכי מסודר ונקי שיש כמו שחשבתי(הבגדים שלו מפוזרים בכל הבית,לא רק שהוא לא מנקה כלום,הוא גם מפזר אחריו כל היום הכללללל ,ולא..לא ממש מפריע לו אם אני אשאיר את זה ככה,כדי שיבין כמה זה לא נעים)הוא לא בדיוק בעד חופש (חונק אותי ברמות מטורפות,עד כדיי כך שאני לא יכולה ללכת לחברה לחצי שעה,שגרה שני בתים ממני,או לעשות משהו בבית שלא קשור אליו,תמיד להיות ליידו).מה שהכי מכוער בסיפור הזה,זה שהוא לא אומר לי את לא הולכת,או לא עושה,ממש לא,הוא פשוט מתחמן.מיד כשאני אצא לשכנה,הוא יתקשר ויגיד שהוא רעב("אני לא יודע איך מכינים את הרוטב הזה..."),כשאני אשכב בחדר עם ספר,תמיד הוא יזכר בסרט שהוא הביא שנראה "ביחד",ואם לא ממש בא לי עכשיו לסרט,אז הוא לא יראה לבד,הוא פשוט ימלמל בבית שאני משעממת,שזה כמו יום כיפור,שהוא כאילו בעונש.לפעמים אני לא בטוחה שאני לא הבייבי סיטר שלו.והכי גרוע ,זה שכמו לכל זוג יש גם לנו ויכוחים,ולא תמיד מסכימים אחד עם השניה.רק שאצלו זה כמו בבית משפט,תמיד הוא מחפש מי אשם,ותמיד זה לא הוא,כאילו הוא לא מנסה "לסדר" את הדברים אלא למצוא אשמים.בפעם האחרונה שרבנו,זו היתה הפעם הרצינית ביותר,זה הפך לויכוח קולני מאוד,וכבר לא רציתי שום קשר איתו יותר.כתגובה הוא נלחץ מאוד,ופשוט אמר לי "עופי מהבית שלי",פיזר לי את כל הדברים מהתיקים שלי על הרצפה,הוא התנהג כמו חולה,אני הייתי בשוק,כי למרות הכל ההתנהגות הזו לא מתאימה לו,זה היה מוגזם.יצאתי משם פגועה כמו שלא הייתי מעולם.במשך שבוע הוא בכה ודיבר עם כל החברים שלי שישכנעו אותי לחזור,שהוא לא מבין מה קרה לו,שזו היתה תגובה קיצונית לעובדה שרציתי לעזוב אותו,אמנם לא הייתה שם אלימות פיזית,אבל היה לי קשה לסלוח על האלימות המילולית לא פחות.בסוף נפגשנו לשיחה,והסכמתי לתת לו צ'אנס אחרון,בתנאי שאנחנו הולכים ליעוץ זוגי.הוא הסכים מיד.מאז עברו שלשה שבועות,ואני עדיין מחפשת יועץ זוגי,שיהיה טוב ובאיזור מגורינו,אבל כל הזמן אני חושבת לעצמי למה???כשאני חושבת על זה באמת,אני לא אוהבת אותו בכלל,לפעמים אני מרגישה משהו אליו,אבל אני אף פעם לא מתגעגעת אליו,אף פעם לא מתרגשת לראות את השם שלו על צג הטלפון,לא קופצת מאושר כשהוא חוזר הביתה,אחרי שלא נפגשנו כמה שעות.יכול להיות שזה כתוצאה מההתנהגות שלו? אולי אני לא סלחתי באמת?אמנם לפי המכתב שלי ניתן להבין שהוא מזעזע,ומה בכלל אני עושה איתו,אבל יש בו גם הרבה דברים טובים.באמת !אני חסרת אונים בסיפור הזה,אין לי מושג מה לעשות,אני לא רוצה להיות זריזה לסיים את זה,כי אולי אלה דברים שניתן לתקן,הריי אף אחד לא מושלם.ומצד שני,אני לא מצליחה אפילו להתאהב בו,אז למה לי להילחם על מישהו שאני לא אוהבת?אני לא יודעת אם מישהו פה יצליח להבין מה בדיוק אני רוצה...אני לא מבינה את עצמי.

יה יקרה,
לפי התאור שלך את נחשפת לסימנים הראשונים של אדם שהוא, בפונטציה, אלים מילולית, אם לא יותר. הוא אינו בוגר נפשית, ואינו מסוגל לתת לך מרחב אישי. הוא זקוק לתלות שלך, אותה הוא יוצר על-ידי שילוב הרסני בין כפייה כוחנית לבין תלות רגשית, ומעברים קיצוניים בין השניים. גברים כאלה יכולים להיות מקסימים, דווקא בשל השילוב של הצד ה"גברי" לצד ה"ילדי" שלהם, ושניהם במרכאות במכוון. אני מצרף שני אתרים, הראשון עוסק בזיהוי אלימות במשפחה, והשני בזיהוי אלימות בעת החיזור. קראי היטב, והסיקי את המסקנות. אין כל סיבה שתגיעי לטראומות בנושאי יחסים, בשל התעללות נפשית.http://www.gov.il/FirstGov/TopNav/Audience/AWomen/AWViolence/AWVFamilyViolence/http://www.wizo.org/women_violent_go.asp?catid=51

קודם כל תודה.נכנסתי לאתרים שצירפת,ואכן הסימפטומים דומים בהחלט.למעט החלק של אלימות פיזית ואיומים בפגיעה עצמית,כל השאר דיי מזכיר אותו.אין לי ברירה אלא לעזוב אותו.לא הייתי רוצה לחיות את חיי בצורה כזו,ובטח שלא לגדל את ילדיי באוירה כזו.אני רק מקווה שזה לא צעד קיצוני,ושאני לא אצטער יום בהיר אחד,שאולי לא השקעתי יותר? אולי הוא יכול היה לשנות את התלות שלו בי,הקנאה,וכ'.... בעזרת הטיפול שהיינו אמורים ללכת אליו.אבל בחיים...שום דבר לא בטוח.תודה רבה בכל אופן