בעיות בזוגיות: מה הבעיה?

שלום,
אני מתנצלת מראש על אורך המכתב - אני פשוט נסערת וכואבתאנחנו שנינו בגילאי 30 המאוחרות (אני 37 והוא 39), כמעט שלוש וחצי שנים יחד. אני גרושה (ללא ילדים) מזה 8 שנים והוא רווקכשמאחוריו זוגיות בת 6 שנים וכמה מערכות יחסים קצרות יותר..בן זוגי עצמאי ומצליח בתחומו והכרנו בשנה הראשונה שלו ללימודי משפטים. התאהבנו בבליינד דייט וכל השאר היסטוריה.מאחר ובן זוגי מנהל משרד וגם לומד במקביל, זמן לזוגיות שלנו, כפי שהייתי רוצה וצריכה שיהיה, לא היה. אני מתכוונת לזה שכל יום בן זוגי מגיע הביתה בין 23:30 ל-חצות וחצי, יום שישי זה יום עבודה רגיל מבחינתו כאשר יש הפוגה של שעתיים שלוש לארוחת ערב משותפת (שאני מכינה, לא יציאה) וחזרה למשרד (גם אם זה ב-22:00) לעבודה של עוד כשעתיים. ביום המנוחה, שבת, משעות הצהריים 12:00 ועד חצות לערך - שוב העבודה קוראת.כמובן שבתחילת הקשר (וגם במהלכו), מידי פעם הייתי מעירה את תשומת ליבו של בן זוגי לעובדה שזה ממש לא בריא לזוגיות שלנו. זה בטח לא תורם, הסבלנות שלי להתנהלות הזו הולכת ואוזלת, אני צריכה דברים אחרים, אני רוצה דברים אחרים. בן זוגי מצידו היה אומר שהוא מבין אותי אבל העובדות בשטח הן כאלה שבתקופה שהלימודים והמשרד חופפים - אין לו ברירה אחרת. הוא לא נהנה מזה וכמובן שהיה מעדיף לעשות דברים אחרים יחד איתי מאשר להשאר במשרד עד השעות הקטנות. הוא טען שלפני הלימודים חייו התנהלו כרגיל וכל הריצה המטורפת הזו היא רק עניין של זמן עד סיום הלימודים. אני מצידי הבהרתי את עמדתי שבמידה והמצב נשאר אותו דבר בסיום הלימודים, אני אוותר על הקשר. השיחה הזו צצה ביננו מידי פעם בפעם.בינתיים, אני כתחליף, מצאתי לי עיסוקים אחרים (חברות, חדר כושר וכו') כאשר את מרבית הזמן באמת ביליתי בלעדיו. הייתי מחכה לו שיגיע הביתה בלילות, מנסה להבין ולפרגן, התרגלתי לעובדה ששבתות וחגים הבחור שלי עובד, ארועים חברתיים כאלה ואחרים הוא כמעט ולא הגיע איתי. היום כשאני חושבת על הז, הקשר הזוגי שלנו היה ברובו דרך הטלפון ומעט הזמן שהיה לנו בסוף שבוע. מאוד הפריע לי, אבל שוב, ראיתי את זה כדבר שיחלוף ושהוא בהחלט שווה שאני אתמודד עם זה בפרק הזמן הזה.יש בבן זוגי המון איכויות - איש חכם, מצחיק, מפרגן, מישהו שאפשר לצעוד איתו קדימה, אפשר לסמוך עליו, יודע להגיד סליחה כשצריך. מן הסתם, יש גם דברים שאני פחות אוהבת כמו למשל - נוקשות, עקשנות תחושה שדי הכל צריך להתנהל בדרך שלו (הכל (ואנחנו בדרך כלל מסכימים על הרוב). אם אנחנו לא מסכימים על דבר מסויים - הויכוח יכול להיות מאוד קשה ואז בעיקר אני מרגישה את הנוקשות שלו.עלי לציין שעם הזמן, עברנו לגור ביחד, דיברנו כמובן על הקמת משפחה (ללא נישואין) בניית בית משותף (מגרש שנמצא ברשותו וכל העלויות הוא משלם-לי אין). לכאורה הייתי צריכה להרגיש בענינים אבל אני לא. הוא עבר לגור בדירה השכורה שלי כשלו יש דירה ליד המשרד שלו. הוא אומנם לא משתמש בה הרבה, מלבד גיחה להתקלח לחטוף משהו לאכול ולחזור למשרד לעבוד. את הלילות הוא ישן איתי. רוב הבגדים שלו אומנם אצלי אבל עדיין יש אצלו חלק. עד שקנינו ארון לבגדים שלו זה היה פרוייקט של כמה חודשים. לדירה שלו אני לא מגיעה בהפתעה כי רוב הזמן הוא נמצא במשרד והוא טוען שהדירה פשוט מלוכלכת והוא מתבייש בה. הייתי בדירה 3 פעמים מאז שאנחנו מכירים. לאחרונה ביקשתי מפתח לדירה (זה התחיל כהלצה שהוא בטח מסתיר שם משפחה שלמה) והוא התנגד. אפילו רבנו על זה. הוא לא מבין לשם מה אני צריכה מפתח אם כל ערב הוא מגיע אלי ומבחינתו זה הבית האמיתי שלו, ואני לא מבינה מה ההתעקשות בלא לתת לי מפתח.גם ההחלטה לעבור אלי לא באה בקלות. גם את זה הוא די סחב.הוא לא מאמין במוסד הנישואין ועל כן לא רוצה להתחתן. מאחר ואני כבר נשאתי בעבר זה לא היה נראה לי משהו חשוב. חשבתי שכשנקים משפחה הדברים יסתדרו מעליהם או לחילופין יקבלו עדיפות שונה. עלי לציין כי הוא מאוד תרם למשק המשותף - קנה והחליף מוצרי חשמל שהיו לי, כמובן השתתף בכלכלת הבית. אין לי ממש שום תלונה בעניין. אני אעשה עימו עוול אם אגיד שבמהלך התקופה הזו לא יצאנו בכלל או שלא פגשנו אנשים. נסענו לחו"ל, פגשנו חברים וגם יצאנו לבד. הפתיע אותי מידי פעם בכל מיני דברים קטנים. אבל זה היה ממש המינימום שבמינימום. ממש לעיתים רחוקות. אני ניסיתי כל הזמן לעשות דברים יחד, אבל ברוב הפעמים תמיד לחץ העבודה היה ראשון בסדר העדיפויות. אני מניחה שבאיזשהו שלב גם ההתלהבות שלי מלנסות ירדה. פשוט היתרגלתי. בכל אופן, מצד אחד הרגשתי שאנחנו מאוד יחד ויחד עם זאת לא לגמרי ולא ב-100%. תמיד הרגשתי שאיפשהו יש לו גבולות עד איפה אני יכולה להיות חלק מחייו. תמיד הרגשתי שהוא משאיר לעצמו מן רשת בטחון שכזו. דרך אגב, את משפחתו ראיתי רק פעם אחד. הם לא בקשרים כל כך טובים אחד עם השני. עם חלק מהאחים הוא בקשר. כששאלתי למה אני לא פוגשת אותם, הוא טוען שהוא די נכווה מהם והוא "מגן" עלי מפניהם. את המשפחה שלי וכל המעגל הקרוב והרחוק של החברים שלי - הוא מכיר. את כל החגים למשל עשינו עם המשפחה שלי.במשך שנה ניסינו להרות באופן טבעי. לא הצליח. עשינו את כל הבדיקות והכל תקין אצל שנינו. אני, מפאת גילי, הבנתי ואמרתי שאין לי מה לחכות יותר וצריך לעלות מדרגה - לטיפולים. מכיוון שאמו נפטרה בעודו נער מתבגר ממחלה קשה - איפשהו נשבר לו האמון ברופאים. כשהעליתי את נושא הטיפולים הוא אמר שהוא לא ממש מבין למה צריך לעשות את זה אם הכל תקין אצל שנינו. הוא לא הביע התנגדות נחרצת אבל ידעתי שהוא לא בעד. על כן, על מנת לחסוך ממנו את כל הפרטים, השתדלתי לא ממש להגיד לו הכל. כן ידע מתי הלכתי לרופא, כן ידע מה אמר הרופא, וכן היה מעודכן בסוג הטיפול. אבל זה בערך הכל. התחלנו טיפול מסויים וכעבור 3 חודשים עברתי לטיפול מסיבי יותר שכולל זריקות. בשלב הזה הרגשתי ששוב אני די בודדה במערכה, דבר שדי העיק עלי וביקשתי ממנו יותר השתתפות. ביקשתי שנקבע יום בשבוע שבו נצא. ביקשתי שכשצריך לקיים יחסים שיגיע מוקדם יותר (מחצות הליל) על מנת שזה לא יהיה כל כך טכני וכו'. למפגשים עם הרופא הלכתי לבד, את הזריקות קניתי אני, את ההזרקות עשיתי לעצמי ורק בחודש האחרון לטיפול ביקשתי ממנו להזריק לי איזושהי זריקה , מה שהוא עשה מאוד ברצון. לא היה בטראומה מזה....וכל זה בישביל שעכשיו בן זוגי ירגיש שהטיפולים האלה הורסים לנו את הזוגיות (למרות שאני אמרתי שהזוגיות לא היתה נכונה עוד הרבה קודם). אחרי 3 שבועות של נסיון להבין במה הדברים אמורים, אנחנו בפסק זמן מזה כמה ימים (נבע יותר מצידו. אני הייתי מוכנה לנסות ולראות איך עושים את זה אחרת. ההחלטה היתה קשה גם לו). אני אמרתי שאני לא מאמינה בהפסקות ולכן אנחנו קוראים לזה פרידה - למרות שבהתנהגות זה לא ממש כך. הבגדים שלו עדיין אצלי, מפתח לדירה שלי עדיין ברשותו, הוא מתקשר כל יום לשאול לשלומי ואומר לי שהכל יהיה בסדר. ושזה אולי רק יעשה לנו טוב. הוא מודע שגם אם נחזור, המתכונת צריכה להיות שונה. הוא לא נותן לי הרגשה שזה סוף פסוק אלא רק תקופת הבהרה לעצמו.הרגשות שלי מאוד מעורבים - אני כמובן אוהבת מאוד (וגם הוא) אך יש בי המון כעס, עילבון, תיסכול ודי חוסר ודאות. אני לא יודעת איך לפעול בעניין. מצד אחד אני שמחה על הטלפונים היומיים ומצד שני נורא בא לי שגם האדמה שלו תרעד קצת. שיראה מה שהוא עלול להפסיד.האדמה שלי רעדה. כל החלומות שהיו לי התנפצו. חלמתי על בית ומשפחה ובן זוג ופתאום מאוד יכול להיות שאני צריכה להתחיל הכל מחדש. אני נורא כועסת מכיוון שאני מרגישה שאני זו שכל הזמן התגמשה ובאמת ניסתה לעשות הכל - ובסוף הוא זה שמרגיש שהזוגיות לא זורמת.השאלה מה עושים עכשיו? מצד אחד אני לא רוצה לוותר עליו ובאיזשהו מקום אני יודעת גם הוא לא עלי. אני מאמינה שיש לו בעיית מחוייבות גדולה ויש שם איזשהו מחסום ריגשי או פחד שקטונתי מלנסות ולהבין. כמובן שמבחינתו אין צורך בטיפול זוגי. אני דווקא בעד.מה אני עושה????.תודה רבה.נ.ב. - רק בשביל להבהיר - בן זוגי מאוד אמין, זה לא עניין של אולי התאהב במישהי אחרת או שמא בגד. זה ממש לא העניין. יש לו בעייה אחרת ואני לא יודעת להתמודד איתה.

מג יקרה,
סיפרת שני סיפורים מחוברים. הראשון מאד ארוך, שרובו התמקד בכך שאין לו פנאי להיות אתך בשל האלוצים שלו. לא ראיתי שאלה בקצה הסיפור הזה.הסיפור השני הוא סיפור השאיפה שלכם להריון שלך, והצורך בטיפולים. שם שאלת מה עושים, משהגעתם לפסק זמן. אבל את העיקר לא סיפרת. הוא אומר שהטיפולים הורסים לכם את הזוגיות, אבל לא אמרת מדוע. האם זה חלוקת זמנים שונה שמתנגשת עם הצרכים שלו? מה הסיפור? את אומרת שאתם בפסק זמן להבין במה דברים אמורים, אבל כדאי שתדעי שגם אני לא הבנתי במה דברים אמורים. למה הזוגיות לא זורמת לו פתאום?את אומרת שיש לו בעיה שאת לא יודעת להתמודד איתה. מהי?

בוקר טוב ד"ר חסון,תודה רבה על תגובתך ואני מתנצלת שוב על האורך.אנסה לעשות קצת סדר בבלאגן.לגבי הסיפור הראשון-אני מניחה שאני רוצה לשאול- איך גומלים מישהו מלהיות מכור לעבודה? מה זה אומר כשמישהו מטביע עצמו בעבודה? יש לי תחושה שכל הזהות שלו זאת העבודה.מכיוון שהכרנו בתקופה המאוד לחוצה שלו, אני כבר לא יודעת אם באמת כשיסיים את לימודיו, כפי שהוא מבטיח, הוא יתנהג שונה. אין לי היכולת להשוות את התקופה הזו לתקופה שקדמה ללימודים. עכשיו כשאני נזכרת, גם בתקופת החופשות הסימסטריאליות - כמעט ושום דבר לא השתנה. התירוץ היה אז שהוא צריך להשלים פערים שנוצרו עקב הלימודים למבחנים. כל הזמן יש סיבה אחרת. מחד, אני מבינה את לחץ העבודה ולכן עד עכשיו ניסיתי אני בכל דרך לתמוך ולפרגן ומאידך אני כבר לא מוכנה לקבל את זה. אני רוצה חיי זוגיות נורמליים.איך אני גורמת לזה לקרות מעכשיו והלאה, אחרי שאנחנו פרודים והקלפים טרופים, מבלי להרוס את הקשר ביננו? כי אם יש משהו שלא נותן לנו לבנות מערכת זוגית איתנה - מבחינתי זו הסיבה האמיתית ולא הטיפולים. איך בונים קשר חזק במצב כזה?לגבי הנושא השני-אני מוכרחה להודות שגם אני לא ממש מבינה. זה מה שבאמת מתסכל אותי. אחרי שלוש וחצי שנים של זוגיות גם אני לא קיבלתי תשובה ברורה או נקודתית לסיבה לכך שהזוגיות לא זורמת מבחינתו. לא משנה כמה לחצתי לקבל תשובה ברורה כל מה שהבנתי מתוך דבריו זה שהוא איבד את החשק המיני בעקבות הטיפולים, בגלל שמכתיבים לנו מתי לקיים יחסים. מעבר "לעבודה" שהוא צריך לעשות אין לו חשק בשאר הזמן לאינטימיות שהיתה קיימת בינינו וזה מאוד חמור בעיניו. הוא מרגיש כמו יחסים של ידידות ולא של זוג. מה שמעצבן אותי בכל העניין היא העובדה שאני דווקא ניסיתי לגרום לזה להיות שונה ולא טכני. לבשתי בגדים סקסיים, ביקשתי ממנו שפעם בשבוע נצא להתאוורר, הצעתי לראות יחד סרטים כחולים, הצעתי שבאותם ימים יקדים הביתה (אולי כאן זה מתנגש עם הצרכים שלו???). לא רק שהוא לא הרים את הכפפה הוא גם לא יזם כלום ובסוף... הוא זה שלא זורם לו. רק לציין שעוד לפני שהתחלנו את הטיפולים, כשהוא היה מגיע מאוחר הביתה ולא בהכרח לי התחשק, אני התרציתי. שלא תבין לא נכון, לא סבלתי חס וחלילה, אבל אני הבנתי שאלו הם השעות לעת עתה ועם זה צריך להתמודד. אני אמרתי לו בעבר שקשה לי עם זה שאנחנו מקיימים יחסי אישות כל כך מאוחר בלילה, כשכל מה שאני רוצה זה לישון. אז אמרתי - עולם כמנהגו נוהג.לפני שנפרדנו שאלתי אותו מה הוא מציע לעשות על מנת להחזיר את החשק המיני - והוא ענה שהוא לא יודע. הוא רק יודע שהזוגיות לא זורמת וצריך לחשוב איך להציל את הזוגיות. התשובות שקיבלתי מאוד כלליות וזה נורא מעצבן.בן זוגי, אדם מאוד קנאי לפרטיות שלו ועל כן גם לא משתף אף אחד בלבטים, בפחדים או בכאב. וכאן אני שוב מחברת את שני הסיפורים יחד - בגלל עומס העבודה והלימודים אין לו זמן לחברים. הוא מתמודד עם הכל לבד. אני האדם הקרוב אליו ביותר.את כל המידע על הטיפולים שעברתי וגם על התחושות הנלוות לכך, הוא מקבל ממידע באינטרנט. הוא קורא מאמרים. אולי יש מאמר שיראה לו שהשד לא נורא כל כך? איזה פורום תמיכה או משהו דומה?בנוגע לבעיה שלו שציינתי במכתב הקודם - אני קוראת לזה בעיית מחוייבות ואיתה אני לא יודעת איך להתמודד ומה לעשות בענין. אני מרגישה שהוא מסוגל להתחייב עד גבול מסויים, אם אפשר בכלל להגדיר זאת כך. שוב קטונתי מלנסות ולהבין אם זו באמת הבעיה. אני פשוט לא מבינה, מצד אחד- הוא דואג לבית, קונה דברים משותפים לנו, מדבר על הבית שייבנה ושיהיה של שנינו, שיתף אותי בהכנות לבית, מדבר איתי על כשיהיו לנו ילדים וכו' אך מצד השני, להתחתן הוא לא רוצה, אני לא מכירה את המשפחה שלו ו/או חברים שלו, נתן לי תחושה שאני לא יכולה להגיע מתי שבא לי לדירה שלו, מפתח לדירה שלו הוא לא נותן, ועכשיו- יכול להיות שעצם הבאת ילד לעולם פשוט מפחידה אותו. זאת מחוייבות לכל החיים. הלא התקופה הזו של הטיפולים תעבור, אפשר לעשות את התקופה הזו לנעימה יותר ממה שנראה שהיא. אם רק רוצים, ובאמת רוצים ניתן לעבור את זה בלי "טראומה". יכול להיות שהוא לא ממש רוצה?המצב היום הוא שאנחנו "לא ביחד" (הוא זה שייזם את זה) אבל הוא מתקשר אלי פעם ביום לשאול לשלומי. השיחה לא גולשת למריבה אבל היא גם לא שיחה קולחת. שיחה קצרה ועניינית. לא נוגעים בעניין עצמו-רק מה נשמע. חשבתי אולי לא לענות לטלפונים שלו אבל אני מודה שזה קצת קשה לי כרגע. מצד אחד אני מפחדת שזה יהרוס את הסיכוי שנחזור ויחד עם זאת הייתי שמחה לקבל עצה איך לגרום לו להבין שאני לא מובנת מאליו. אני עדיין לא רוצה לוותר עליו אבל אם הדברים לא ישתנו, אני אאלץ לעשות זאת.בכל אופן, אני מקבלת את הרושם ממנו שהוא רוצה לקחת מרחק קצת ולבחון דברים - לא ממש להיפרד.איך עושים סדר בבלגן הזה במידה ונרצה לחזור? הלא ברור שכמו היום זה לא יכול להשאר. על מה להתעקש ועל מה להתגמש? אני מרגישה שאני בקרוסלה...אוף, שוב יצא לי מכתב ארוך ובאמת לא התכוונתי לכן אפסיק כאן.שוב, תודה רבה וסוף שבוע מהנה

מג יקרה,
לצערי, מבלי לדעת מה הוא חושב, קשה לי ליעץ לך משהו. מכיוון שאת מגששת בערפל, את לא יכולה לספר לי יותר מהדברים היותר רלוונטיים, שהם "חוסר הזרימה" לכאורה של הזוגיות ביניכם בעת האחרונה. זה אמנם מתסכל לחייב אותך לאהוב בשעות מסויימות, אבל אני בטוח שזה לא הדבר היחיד שמפריע לו. מכיוון שהוא שותק, ומכיוון שאת קצת אבודה, ואולי הרבה אבודה בים המידע שאת אוספת ומעבדת שוב ושוב כדי להבין מה קורה, אז הדבר הנכון יותר לעשות הוא לפנות ליעוץ שיידע לפתוח את הדברים. אבל זה בתנאי שהוא מעוניין לעשות את זה, והתפקיד שלך הוא לשכנע אותו.

רק רציתי להגיד תודה רבה על התגובה.אני אכן מגששת בערפל בתקווה שתיכף יחדרו קרני האור...במידה והערפל יתפזר קצת ויהיו לי יותר תשובות - אשמח להתייעץ איתך שוב.יום טוב