סיום יחסים במקום עבודה: התמודדות והזדמנות

אני בת 28. כבר כמה שנים אני מתנדבת פעם בשבוע עם בני נוער. הרבה פעמים ההתנדבות היא "רגע השיא" שלי במהלך השבוע (אני לא כל כך נהנית מהעבודה ומהלימודים), אני מרגישה שאני נותנת המון ומקבלת המון בחזרה.בשנה+ האחרונות היה לי סיפור רומנטי עם אחד המתנדבים האחרים. הפרידה הייתה לי קשה (גם בהשוואה לפרידות אחרות שחוויתי), והמשכנו להפגש בהתנדבות מה שהפך את העניין ליותר קשה.אני צריכה להודיע אם אני ממשיכה לעוד שנת פעילות. יש מחוייבות לשנה אם אני ממשיכה, ואי אפשר להצטרף באמצע. אני יודעת שהוא ממשיך בוודאות. אני לא רוצה לעזוב, אבל אני חוששת שהמפגשים השבועיים איתו יקשו עליי. יש בי גם הרגשה ש"זה לא פייר" שאני צריכה לעזוב בגללו... אני לא רואה את עצמי מתנדבת במקום אחר באופי דומה, כי חלק גדול ממה שאני אוהבת שם זה האנשים והאווירה.אז השאלה שלי אם לדעתך אני יכולה להמשיך להתנדב שם, ואם כן, אם אתה יכול לתת לי טיפים איך להמשיך בלי שהמפגשים איתו יפריעו לי קדימה.תודה רבה.

שני יקרה,
אחד החסרונות של התפתחות יחסים זוגיים במקום עבודה הוא בדיוק זה שקרה לך: אם וכאשר היחסים מסתיימים, נוצרת אי נוחות, ולפעמים זה לשון המעטה, כתוצאה של הנוכחות המשותפת באותה סביבה, ולפעמים כתוצאה של הצורך להמשיך ולשתף פעולה. מאחר שלא היו ביניכם יחסי מרות, יש סימטריה ביניכם באשר לשאלה מי יישאר ומי יעזוב, ובמקרים כאלה, אם צד עוזב, הרי בדרך כלל עוזב זה אשר קשה לו יותר להתמודד עם זה, אלא אם הצד השני עוזב מסיבותיו שלו, שבדרך כלל אינן קשורות לזה. וכאן, כנראה שלך קשה יותר, או לפחות - שאת יודעת שלך קשה, ואת לא יודעת בודאות עד כמה זה קשה גם לו. את רק יודעת שהוא החליט להמשיך בהתנדבות הזו.השאלה לכן אם את יכולה להמשיך ולהתנדב שם, היא לא שאלה שאני יכול להשיב עליה. אני לא יודע עד כמה את יכולה. זו תשובה שאת צריכה לתת לעצמך. האם את יכולה?האם אולי את יכולה לראות בזה אפילו הזדמנות ללמוד להתמודד עם העולם הרגשי שלך, לאמץ את הקשיים שלך אל ליבך, אבל לא לתת להם להשפיע עליך? האם את רוצה להיות כזו? - אם כן, אז אולי זו הזדמנות להתמודדות, שכנראה לא תהיה קלה, אבל תוכלי בסופה לומר לעצמך שאת חזקה יותר.איך עושים זאת? - חפשי לעצמך אמירות משמעותיות שיעזרו לך בהתמודדות הזו. חפשי סימנים קטנים וגדולים שיראו לך שאת יכולה להתמודד, והסיטי הצידה את הסימנים שמראים לך את ההיפך. שימי דגש על הצלחות, לא על כשלונות. הישארי פחות עם מצבי רוח פחות טובים, וסמניVעל מה שעשית טוב, כדי לזכור זאת, וכדי לשמוח בזה. זו רק התחלה של התמודדות. אבל כדי להתחיל בה, את צריכה להחליט שאת רוצה.

תודה על התשובה, ד"ר חסון.שאלת "האם אני יכולה". אני רוצה להאמין שכן, ולו רק בגלל שהמסגרת הזו חשובה לי מאוד ואני לא רוצה לוותר עליה. אז אני רוצה להיות יכולה, ורוצה להאמין שאצליח.הבעיה העיקרית היא שאני עדיין בעיצומו של תהליך ההתמודדות. "אי נוחות", כפי שציינת, לא כל כך מתאימה להרגשה שלי, אני חושבת. אנסה לתאר - נפרדנו לפני כשלושה חודשים, ואני עדיין חושבת עליו הרבה מאוד, בצורה אובססיבית מעט. הרגשות עדיין מבולבלים והולכים להרבה כיוונים - מגעגוע חזק, דרך כעס ועד לסלידה ולגועל, עם הרבה רגשות באמצע. אני מודעת לרגשות שלי ולמצבי הרוח המשתנים, ואני מבינה שפרידה כואבת אחרי קשר אינטנסיבי וארוך היא לא דבר פשוט. החשש שלי הוא שמפגשים שבועיים יסחפו אותי דווקא לצד שרוצה, שמתגעגע - אותו צד שכשאני חושבת בהיגיון, אני מניחה שהוא (כנראה?) טועה. כלומר, אני לא חוששת מ"אי נוחות" להיות במחיצתו; אני חוששת מכך שיהיה ליטובלהיות במחיצתו, ושהטוב הזה לא טוב לי. אתה מבין למה אני מתכוונת?ואם זה המצב, יש לך עצות נוספות איך לא להתפתות לטוב הזה? איך אוכל להפסיק להתגעגע גם כשהוא קרוב?תודה לך.

שני יקרה,
תארתי לעצמי ש"אי נוחות" היא לא ההגדרה הנכונה עבורך. כתבתי אותה לתאור מקרה כללי של נוכחות משותפת לאחר פרידה, וגם שם סייגתי זאת כביטוי שיכול להיות שהוא בלשון המעטה. כל מה שאת מתארת, מקשה כמובן על המשך העשייה שלך במסגרת הזו, שאת מאד רוצה להמשיך בה. ואני גם מבין מאד טוב שאם יהיה לךטובבמחיצתו, יהיה לך רע עם עצמך, בטווח של רגע אחרי, וגם אחר-כך, כי יהיה לך קשה מאד להמשיך הלאה. לכן כתבתי את כל מה שכתבתי - אם תרצי, זו הזדמנות ללמוד להתקשח. השאלה היא אם את יכולה, והשאלה גם היא אם את בכלל רוצה. וכאן, אני מחזיר אותך לתשובתי הקודמת. נתתי לך כלים ראשוניים. יכול להיות שתרצי ללכת לטיפול, כדי ללמוד לעשות את ההתמודדות הזו תוך כדי התהוות של בעיות וקשיים, ואולי גם תוך כדי חיפוש קשרים חדשים והתהוותם.