נישואים מאוחרים: מהי הנורמה?

שלום,
אני בת 25, יש לי חבר מזה 3 שנים. אנחנו מקיימים משק בית משותף כבר שנה (כולל חשבון בנק משותף). אנחנו מסתדרים מצויין, בבסיס חברים מאוד טובים. גם "שרדנו" טיול בן חצי שנה במזרח, שזה קשר הרבה יותר אינטנסיבי מחיי היומיום, והסתדרנו מעולה.לפני שנה החבר הציע לי נישואים. ממש לא ציפיתי לזה-כנראה בגלל הגיל, שזה נחשב קצת "צעיר".התשובה לשאלה-"האם אני רוצה לחיות עם בן הזוג שלי כל החיים" היא כן, אבל משום מה אני לא מרגישה מוכנה לחתונה. אני חושבת שזה בעיקר בהקשר של הטקס המפורסם ולא פחד מהתחייבות.בהתחלה היה לי קצת לא נעים שאולי הוא יחשוב שאני לא רוצה להתחתן, אבל בסופו של דבר הגענו למן פשרה-אני רוצה להתחתן, אבל לא מרגישה מוכנה לטקס. לכן חתמנו "ידועים בציבור" וזה הסטטוס הנוכחי שלנו עד אשר נתחתן. (למרות זאת אני מרגישה לא כ"כ נעים שהוא הציע לי מזמן ובנתיים זה לא קורה)לא מזמן העלתי בפניו את השאלה מתי הוא חושב להתחתן. מבחינתו כמובן שהיה מתחתן גם מחר, אבל הוא הציע שעוד שנה. בין היתר הוא ציין שחשוב לו שסבא שלו והסבא וסבתא שלי יהיו בחתונה ומן הסתם ככל שהחתונה תדחה הסיכוי שהם יהיו נוכחים בחתונה יורד...ועדיין כשהוא הציע עוד שנה זה הרתיע אותי. אני מרגישה יותר שלמה עם עוד "שנתיים". אני חושבת שמה שמשפיע עליי זה הנורמה, מה יגידו, מה יחשבו. אני כאילו מתביישת להגיד שאני מתחתנת בגיל יחסית צעיר...מביך אותי לחפש מקום לאירוע, לחפש שמלה...וזאת למרות שאנחנו מתכננים לקיים אירוע צנוע ולא גרנדיוזי.אני אוהבת את זה שהוא יודע מה הוא רוצה והוא לא "מורח", ובמקרה הזה דווקא אני זו "שמורחת", למרות שבראש אני חושבת שהוא צודק-בשביל מה לחכות אם יודעים שזה זה...? השכל אומר להתחתן בקרוב, הלב אומר עדיין לא...דרך אגב, אנחנו לא מתכננים להביא ילדים בזמן הקרוב או משהו כזה, יש עוד כמה שנים עד אז...אשמח לשמוע עצה, חיזוק, או כל דבר שיוכל לעזור לי להבין מה טוב או נכון בשבילי. האם למרות שאני יודעת שאני רוצה לחיות איתו ואנחנו למעשה כבר עושים את זה, הגיוני שאני אתן למחשבה הזאת להשפיע עליי? אולי אני צריכה "להתעלות" על עצמי?תודה רבה על העזרה

יעל יקרה,
ה"נורמה" היא עניין משתנה. תלוי על מי מסתכלים. נשים רבות בארץ מרגישות לחוצות מאד כבר בגילך, מסתכלות מסביב ואומרות ש"כולן מסביב מתחתנות ורק אני לא". ויש מי שנלחץ ויילחץ תמיד לפני חתונה. זה קורה יותר לגברים, אבל זה קורה גם לנשים. עובדה, נכון?העניין הוא שאני באמת לא יודע מהי הסיבה לכך שאת מרגישה כך. האם זו באמת הנורמה בסביבתך? האם זו השפעת הורייך? האם זה ספק כלשהו שאת מטילה במתאימות של בן הזוג שלך אליך? במשיכה שלך אליו? ביכולת שלך להגיע למטרות שאת רוצה להגיע אליהן איתו? ברצון שלך להוריד את הלחץ שעלול להגיע ממנו או מסביבתך הקרובה והרחוקה להביא ילדים בתור השלב הבא (אם בכלל)? מה המקור של ה"מבוכה" שעליה את מדברת (עושה רושם שהגדרת בזה משהו חשוב, אם כי איני יודע מהו)? האם "להתעלות" על עצמך זה אומר להתעלים מהצרכים שלך? – אני לא יודע. אלה הם דברים שאין לך תשובה ברורה עליהם, ואולי את צריכה. זה משהו שאפשר לברר בטיפול גם, אם תרגישי שזה אכן חשוב לך לדעת, כדי להיות יותר שלמה עם החלטות שלך.