משבר זוגי: מה עושים?

שלום רב,
אני ובעלי יחד מזה 5 שנים. במהלך הנישואין התגוררנו בחו"ל וכל פעם שהיינו מגיעים ארצה היו מתגלים ויכוחים ומריבות על רקע היחס המחפיר של בעלי למשפחתי. כיום אנחנו מתגוררים בארץ. בעלי מאוד מתוסכל מרמת החיים כאן אך אני מאוד מעונינת להישאר בארץ מאחר ואני מבקשת להתפתח ולמצוא לעצמי קרירה, דבר שלא התאפשר בחו"ל. (השהות בחו"ל הייתה מטעם הקרירה שלו). הסיבה ששבנו לארץ הייתה בשל תסבוכת שלו בעבודה ובשל הולדת ביתנו שלא הכירה את המשפחה.במהלך הזמן אני מרגישה שניסיתי כל דרך אפשרית ללמד אותו להיות לי לחבר, לנסות לראות גם את טובתי ולהיות שם בשבילי כפי שהייתי שם עבורו. לאחר שנואשתי מכל המאמצים לדבר עמו, לנסות לו לשנות את גישתו כלפי וכלפי הדברים שחשובים לי והאנשים שאני אוהבת, ביקשתי שנלך לטיפול זוגי. למעשה אני מבקשת זאת כבר מעל שנתיים. הוא מסרב בתוקף וכל נסיון להסביר לו שמדובר בייעוץ, שתמו הכלים שברשותי וכי אני אובדת עצות, עולים בתוהו.הסביבה שלי, וגם הוא עצמו , טוענים שמגיע לי טוב יותר. ישנה תחושה כי הוא אטום רגשית לחלוטין על אף שיש לו יכולת אהבה אדירה אלי ואל ביתנו, הוא מראה אדישות וחוסר איכפתיות לכל אדם שקרוב אלי. אפילו פעם הודה בפני כי הוא נוהג כך כי הוא מקנא בי על יחסי החם והקרוב עם אנשים. לו אין חבר אחד קרוב. אני למעשה חברתו היחידה. גם מאמצי בעבודה וההשקעה שאני משקיעה, מביאים לבוז ולכעס מצידו.לאחרונה, בשל התעלמות מוחלטת שלנו ממני, הגענו למצב של אלימות פיזית. ארוע זה גרם לי לפחד ממשי מאוד רציני ולהזמנת המשטרה. לבסוף סיימנו את החוויה שנינו עם תיק אלמ"ב.חיי נראים לי כמו חלום בלהות. אני מרגישה שאני מנסה לעשות טוב, במשך כל התקופה עמו ניסיתי כל כך לרצות אותו עד שאני כבר לא מכירה את עצמי. וגם זה לא עזר. אמי אף הטיחה בי שאני אישה מוכה גם אם בעלי לא מכה אותי, הוא נותן לי תחושה שאני לכודה. וזה נכון. אני מרגישה שאני כל הזמן נזהרת מלהגיע למריבות/ לא לעצבן או להביא לוויכוח כי תמיד זה נגמר רע (3-4 ימים של התעלמות מוחלטת ממני ומצרכי, גם אם אני חולה וזקוקה לטיפול/ עזרה).עם כל האמור, ועל אף שבכל רמ"ח איברי אני מרגישה שמדובר באדם שלא מעוניין בשינוי, אדם שרואה רק את טובתו ושלבסוף מזיק לי, אני מרגישה שלשם ביתנו הקטנה, צריך לעשות עוד נסיון אחד אבל אני לא יודעת מהו. מאידך, אולי צעד העזיבה - הוא זה שיהיה הכי טוב עבודה.מהרגע שלקחו אותו השוטרים מהבית, אני מרגישה שעברתי שלבים נוראיים, מתחושת הקלה עצומה ונראית בו זמנית, עברתי לגעגועים ותחושת ריקנות בלתי נסבלת.האם אני אכן אישה מוכה? לפעמים כך אני חשה.אשמח לייעוץ באשר להמשך הדרך.תודה רבה

אסנת יקרה,
הקושי העיקרי שלכם הוא כנראה קודם כל זה שבינך לבינו. את מדברת על אדם שלא מעוניין בשינוי, ואני לא יודע אם את כן מוכנה לשנות משהו בך. אני מתרשם, ואולי אני טועה, שהקשר שלך עם המשפחה שלך הוא קשר הדוק מאד, ובעיקר עם אמך, ואולי זה באמת בא על חשבונו. האם אמך תמכה בו אי פעם? האם אמך מסיתה אותך נגדו?יכול להיות "שהוא התחיל", אבל הקונפליקט שנוצר בינו לבין אמך הולי הוסט לכיוונך מצד אמך, והיא מפרידה ביניכם, וככל הנראה בהצלחה. אני לא בטוח שזה כך, אבל אני רואה במכתב שלך סימנים לזה. אתם זקוקים ליעוץ זוגי. הכעסים שלכם בשלב הזה כל כך רבים, שחלק גדול ממה שקורה ביניכם היום מגיע מתסכול, מיועד לפגוע, וקשה לכם להיות נדיבים זה לזה. אם אתם רוצים להמשיך ביחד, אתם חייבים ללמוד להוריד מתחים, ולהפחית את הכעסים והטינה. אני לא חושב שבשלב הזה אתם מסוגלים לעשות את זה לבד. ואם הוא מסרב להגיע ליעוץ – התחילי לבד. סביר שהוא יצטרף מאוחר יותר, וגם אם לא – יש הרבה שאת יכולה לשנות לבדך, שישפיע גם על ההתנהגות שלו.קראי בבקשה גם את הטיפ שלי מתאריך 16.01.2011 (בן הזוג והאמא: לפעמים מגיע הזמן להיפרד מאמא).

אורן,תודה על תגובתך. אכן יש בעיה עם האם אך לא מהסיבות שאתה חושב.לי אישית ישנה בעיה עמה ואנחנו לחלוטין לא מסתדרות על רקע של התעללות מינית בילדותי אשר עליה היא ידעה. במהלך הזמן החלטתי להישאר עמה בקשר מאחר והקשר עם אחי ואחיותי חשוב לי מאוד. בעלי יודע על הבעיות שלי עמה אך לא יודע לעשות את ההפרדה ומתייחס אל אחי ואחיותי כאילו הם אימי.אכן מצב סבוך. האם לאור אינפורמציה זו, אתה עדיין סבור כי עלי ללכת לייעוץ לבד?מה עושים עם אדם שלא רוצה להשתנות גם כשהוא יודע שהאושר שלו תלוי בכך?תודה,אוסנת