משא ומתן בנישואין: מה לעשות?

שלום רב.
אני נשואה 15 שנה עם ארבעה ילדים (שתיים מהם קטנות). לפני שלושה שבועות בעלי עזב את הבית לאחר מריבות קשות. לאורך השנים היינו הרבה בטיפולים זוגיים ואפילו עד לעזיבתו. לפני מספר ימים הגיש לי דף עם רשימה ארוכה של דרישות שאם אמלא אותן יסכים לחזור הביתה לתקופת ניסיון. מה אתה חושב לגבי רשימה שכזו? חלק מהרשימה מקובלת עלי וחלק נראית לי קשה לביצוע (לדוגמא להסכים להשתמש באמצעי מניעה שלא רציתי להשתמש בהם). תודה

רונה יקרה,
אני חושב שהוא מנהל איתך משא ומתן. אני לא יודע מה היו נושאי המריבות שלכם, אני לא יודע מה עוד כלול ברשימה, אני לא יודע מה השפעת אמצעי המניעה עליך, במובן הנפשי ובמובן הפיזיולוגי, ולכן אני לא יכול לומר לך דבר על זה. אבל אם מדובר במשא ומתן על תנאי הנישואים שלכם, ואך ורק בזה, את יכולה להחליט עד כמה חשוב לך או לא חשוב לך שהוא יגור איתך, ומה המחיר שאת מוכנה לשלם. את יכולה גם להחליט מהם התנאים שבהם את רוצה לחיות בזוגיות, אולי אפילו להגיש רשימה נגדית, ולנסות להגיע לתנאים חדשים שיתאימו לך יותר, עד שתצליחו, אולי, למצוא תנאים שבהם שניכם תהיו מרוצים.אלא שבדרך כלל זה לא הולך כל כך בקלות. בדרך כלל, המשא ומתן הזה יסתיים במצב שבו, אם תחליטו לחזור לחיות ביחד, אף אחד מכם לא יהיה מרוצה. והרי לא פעם זה טיבו של הסכם במשא ומתן. כאשר מדובר בהסכם כלכלי, זה לא נורא כל כך. אבל כאשר מדובר בהסכם נישואים, זה רע, כי לא תהיה שם אהבה. לכן, אם להגיע להסדר מחודש, מוטב לעשות זאת בחוכמה, ובעזרת גורם שלישי מקצועי, שינסה למצוא דרך שבה שניכם תהיו מרוצים לא רק מההסכם, אלא גם זה מזו. כי לא מדובר רק בתנאים טכניים. המצב הנפוץ ביותר של מריבות קשות בנישואים הוא זה היוצר צורך בשינוי גישה של שניכם לחיים וזה לזו, שבלעדיו הזוגיות שלכם תמשיך לא לעבוד. הסיכוי שתגיעו לזה לבדכם, במצב העניינים הנוכחי, די קלוש.

ד"ר חסון שלום,
אכן רצוי להגיע להסכם שבו שני הצדדים מרוצים. כפי שאשתי כתבה להסכמים כאלה אנחנו מנסים להגיע בעזרת מומחים במשך 17 שנים וזאת ללא הצלחה. הלכנו לטובים ביותר פרופסורים, דוקטורים ופסיכולוגים מוסמכים. אני מניח שבמהלך השנים ראינו לפחות 12 מטפלים שונים כולל שתי סדנאות שהלכנו אליהם כזוג וסדנה אחת שאשתי הלכה אליה בנפרד.הסכם טוב הוא הסכם ששני הצדדים מרוצים ממנו, הסכם עוד יותר טוב הוא הסכם ששני הצדדים מקיימים וכאן הבעיה. במסמך הדרישות שכתבתי ציינתי נקודות רבות. הנקודה שאשתי העלתה היא אחת מהן, חשובה אך לא מרכזית. נקודות חשובות הן למשל: לא להעביר עלי ביקורת בנוכחות הילדים, להפסיק לערוך השוואה ביני לבין גברים אחרים ועוד.הבעיה המרכזית בעיני היא חוסר שליטה של אשתי על התנהגותה. ברור שהנושא הנ"ל הועלה במפגשים ביננו לבין המומחים. כאמור הבעיה היא האכיפה.אשתי במצבי מריבה קשים נוהגת להכות את עצמה בטענה שהיא עושה את זה כי אני מתעלל בה אבל לא מכה אותה, אז היא מכה את עצמה. לדעתי ההתנהגות החריגה יכולה להפסק רק באמצעות שימוש בתרופות שיינתנו ע"י אנשי מקצוע (פסיכיאטר). הנושא הועלה גם ע"י פסיכולוגית שהיינו אצלה בטיפול וכיום אשתי בוחנת כיוון זה. בשיחה שניהלתי עם אשתי היא טענה שהיא הולכת לפסיכיאטר רק כי אני והפסיכולוג אמרנו לה שהיא צריכה ללכת. אשתי אומרת שללא בקשה זו לא היתה הולכת לפסיכיאטר כי אין לה שום בעיה שמצדיקה זאת. אשתי אמרה שגם אם הפסיכיאטר יפסוק שהיא זקוקה לטיפול תרופתי היא תשקול האם לקחת את הטיפול. הגישה הזו של אשתי היא חלק מהבעיה ומעידה על הבעיה עצמה. אשתי שפויה לחלוטין, משכילה ובעלת מנת משכל גבוהה. הבעיה ממנה אולי סובלת אשתי גורמת להתנהגות לא נשלטת ובעיות בזוגיות.אשתי טוענת וטענה עד היום שיש שיש דברים שהיא רוצה להפסיק אבל לא יכולה (כמו למשל להפסיק מריבה באמצע ולקחת פסק זמן). היא צודקת, היא באמת לא יכולה. הדבר בעיני דומה לחומר ממכר, אחד המבחנים העיקריים של חומר ממכר הוא שהאדם שלוקח אותו אומר אני רוצה להפסיק אבל לא יכול. אשתי נמצאת במצב שבו הכימיה בגוף אינה מאפשרת לה לשנות התנהגות גם במצבים שברור שצריך לשנות.ברור שסוג היחסים שהתפתח ביני לבין אשתי נמשך כך כי גם אני שם עם כל הפינות החביבות יותר והחביבות פחות שלי. אני לא מתעלם מכך. בעבר גם לקחתי תרופות נגד דכאון (בתקופה שבה פוטרתי מהעבודה ואחי נפטר מסרטן). הודעתי לאשתי שבמקרה הצורך גם אני אקח תרופות (תרופה להרגעה אני בטח צריך - אפילו כדור גדול).אני לא לחלוטין יודע כיצד פועלים פסיכיאטרים באיבחונים שלהם. ברור לי שהעובדה שרק בטיפול האחרון, נושא הטיפול הפסיכיאטרי הועלה ע"י הפסיכולוגית מעיד על כך שהאבחון לא פשוט. אשתי גם היום משוכנעת שמדובר בקנוניה שנרקמה כנגדה על מנת שאני אוכל במקרה של פרידה לקחת ממנה את הילדים. פחדים - כולל פחד נטישה (שרק עליו אשתי מסכימה להודות שקיים) הם מרכיב משמעותי באישיות של אשתי.ללא שיחה מורחבת שתכלול מפגשים גם איתי ושיחות עם המטפלת האחרונה לא נראה לי שאפשר יהיה להגיע לאבחנה.ברחתי מהבית כאשר היה לי ברור שהנזק שנגרם לילדים בסוג יחסים כזה בין ההורים עולה על התועלת שבהשארותי. בנוסף ביליתי שבת מעניינת במשטרה לאחר שאשתי התלוננה שקללתי אותה (אמרתי לה שהיא לא נורמלית לאחר שזרקה בכוח קומקום חשמלי על הרצפה וניפצה אותו במהלך מריבה והתפרצות זעם). התלונה של אשתי מטרתה היתה לתעד את התנהגותי הקלוקלת כלפיה (זה מה שהיא אמרה לי). גם התלונה הזו במשטרה וסיבתה לא נורמליים בעיני. כשחזרתי הביתה (מבלי שעצרו אותי - אין עילה גם לעכב במשטרה) אמרה לי אשתי שבפעם הבאה תתלונן שאנסתי אותה ואז יעצרו אותי. בקיצור, יותר מידי מיותר מידי וללא שליטה.מרבית הסעיפים שהעלתי במכתב הדרישות שלי מאשתי נוגעים בדרישה לשנוי התנהגות שלדעתי חריגה.האם גם לאור האמור לעיל אתה עדיין חושב שמדובר רק בתהליך משא ומתן שבסופו שני הצדדים מגיעים להסכם ושניהם מרוצים?אולי פרידה היא בלתי נמנעת?הייתכן שהתנהגות כה קיצונית (תארתי רק מיליונית מהבעיה) אינה נובעת ממניעים כימיים או נובעת ממניעים כימיים שאינם ניתנים לאיבחון (בצירוף חיים קשים בבית המקור וחיים זוגיים קשים)?הייתכן שפשוט מדובר בחוסר התאמה זוגי?הייתכן שלמרות כל הטיפולים שלא צלחו יש טיפול שיצליח, רק צריך למצוא אותו?תודה,בו הזוג והאבא

בן זוג יקר,
לא ראיתי את ההודעה שלך עד היום, מאחר שהיא נכתבה לאחר שהדף כבר עבר לאחור.המכתבים שלך ושל אשתך מראים עד כמה דברים שמוצגים על-ידי צד אחד יכולים להראות מציאות שונה לחלוטין מכפי שמציג אותם הצד השני. הצגת הרבה יותר פרטים, הצגת תמונה קשה של זוגיות, ושניכם זקוקים לסיוע, ואני מבין שגם הולכים ליעוץ פסיכולוגי, שמציע לכם אפשרויות שונות, אלא שאתם (ואני מכליל כרגע, ברשותך), לא פועלים לפיהן במלואן. בהחלט יכול להיות שאין לכם מה לעשות ביחד. המטפלת שלכם מכירה את המצב טוב יותר, ואמורה לסייע לכם להגיע למסקנה כזו, אם זה המצב. לי לא ברור כל הקף מאבק הכוחות שביניכם, ומהן בדיוק כל המטרות המנוגדות שגורמות ביניכם לחיכוכים ולמאבק.עושה רושם שאתה רוצה להפרד ממנה, אבל אתה אמביוולנטי. אתה מציב תנאים בדרך לשיבה הביתה, וזהו המשא ומתן שעליו דיברתי. עושה רושם שאתה רוצה להפרד ממנה, אבל אני לא בטוח שאתה מוכן נפשית לעשות זאת בשלום, מבלי להכאיב לה, ואולי היא זו שאינה מוכנה לעשות זאת בשלום מבלי להכאיב לך, ואולי שניכם כך. אם היא פוחדת שאתה תיקח לה את הילדים, יכול להיות שרמזת לה משהו בעניין הזה, או איימת עליה ישירות, כדי לפגוע, ואין ספק שאם אתה מחפש דרכים לפגוע, זה פוגע. מכתב הדרישות שנתת לה אמנם נראה כמו משא ומתן לחזרה, ולכן כתבתי זאת. אבל בהחלט יכול להיות שאתה צודק, וזה לא חלק מהמשא ומתן לחזרה, ועל זה לא אתווכח איתך, שכן אתה כתבת אותו. האלטרנטיבה לכך נראית לי כזו שהמכתב הוא חלק מהטקטיקה שלך בדרך לעזיבה, על-ידי מתן דרישות שאתה יודע שהיא לא תוכל לעמוד בהן, כדי להשיג עמדה טובה יותר בדרך החוצה.אם אתה רוצה להפרד ממנה, ואם אתה רוצה לדאוג לשלמות הילדים, ואתה יודע מה? אפילו לשלמותה הנפשית (וגם מזה אין ספק שהילדים ירוויחו), הקרבה מסויימת של האגו שלך יכולה להועיל. ועבודה משותפת עם הפסיכולוגית, בתהליך פרידה במקום בתהליך שיקום, יכולה גם כן להועיל. עליכם רק להגדיר ביחד את התהליך ככזה, ועל המטפלת שלכם לעזור לכם להגדיר אותו כך, אם אתם רוצים כך, ואם היא חושבת לנכון לעשות זאת. מכאן, קשה לי מאד להתערב בתהליך שהיא מכירה לאין שיעור טוב יותר. ובכך אני פונה גם לאשתך: רונה, התהליך שאתם עוברים הוא ארוך וקשה. נסי גם את, למענך ולמען הילדים, להניח את האגו בצד, ולהגיע להסכם שיוריד ממך את המועקה והטלטלה הרגשית, ובמקביל, המשיכי בטיפול פסיכולוגי, כדי להתחזק נפשית, ולהיות מסוגלת לעמוד בזה לקראת השלבים הבאים. אני לא אומר זאת בביקורת או בחשד שמא לא תעמדי בזה, אבל טיפול כזה יכול להקל מאד, והכרתי לא מעט נשים שהגיעו לטיפול פסיכולוגי רק כדי להתגבר על החרדות שלהן, ולהגיע להחלטה הקשה לעזוב את הבית.