מה לעשות במצב של ילד בודד

היי אורן...זו שוב אני (רשמתי לך לפני כמה חודשים, שאני מאוהבת בילד אחד שמאוהב בחברה שלי).עכשיו אני כבר לא כל כך אוהבת אותו, אבל אני פשוט לא יודעת איך לעזור לו. הוא חוזר אלי יום יום בוכה ביגלל זאתי שהוא אוהב, הוא עצוב כללללללללל כךךךךךךךך ממנה! כל כך, שלפני כמה ימים, רשמתי לו מיכתב ענקי, ובו הסברתי לו - שהחיים שלו לא צריכים להיות כאלה אפורים, שפשוט יפסיק את הקשר איתה, והאהבה שלו אליה תחלוף.... גם ככה כל הדיבורים שלהם זה או בטלפון או באיסיקיו - כי היא לא מוכנה להפגש איתו.להזכירך, הילד מתוסבך, לא יוצא מהבית, על זייבן יום-יום. הואאז עכשיו היא לא רוצה לדבר איתו יותר (ביגלל המריבה האחרונה שהייתה להם), והנה המיכתב שהוא שלח לי.. (בבקשה תגיד לי מה לעשות, מה להגיד לו! האם שווה לו לאהוב אותה ולסבול את הסבל הקשהההה של האהבה הניכזבת מאשר לסבול בלי חברים? מה אני אעשה כדי שלא ירגיש בודד?)רק אם אני חושב על מה שאני רוצה לכתוב לך גורם לי לדמיין מה היה קורה אם מישהו שהוא לא היה את קורא את המכתב הזה וחושב שיש לי נטיות אובדניות ושאני חותך את הורידים כרגע, אבל לא, את אמורה להיות רגילה לזה אני חושב...בכל אופן, כמו שנמאס לך לדבר עליה איתי גם לי נמאס לדבר עליה איתך. לא בגלל שאני יודע שזה אבוד, סתם נמאס לי לשתף אותך בדיכאונות שלי ואולי להעציב אותך טיפה יחד איתי.אבל מה לעשות? אף אחד לא יודע שאני אוהב אותה, לפחות לא ככה וכל כך הרבה זמן ואף אחד לא יוכל להקשיב ולהתייחס אליי כמו שאת מתייחסת כבר כמה שנים ברציפות.אחרי המכתב שלך חשבתי קצת ואמרתי לעצמי לעזוב אותה, כי עכשיו זה אבוד אבל דוגרי זה תמיד היה אבוד. זה אף פעם לא היה אמור לעבוד. אין שום סיכוי בעולם שאחת כמוה תירק לכיוון שלי, במיוחד לאור העובדה שאיבדתי קשר עם כל חבר שהיה לי אי פעם(את לא נחשבת, אותך הכרת אחריי. ואם תחשבי על זה, את החבר\ה היחיד\ה שיש לי) ושנינו יודעים כמה זה חשוב לה כל העניין של המקובלות.אבל בכל זאת המשכתי למרות שידעתי שאין טעם.למה? כי עצוב לחשוב על זה אבל אין לי שום סיבה אחרת בעולם לקום בשבילה בבוקר, היא הייתה מין משימה בלתי אפשרית כזו. כל יום קמתי וחשבתי האם יהיה לי כוח לדבר איתי או איך היא תתייחס אליי היום.לך זה נראה מוזר אבל החיים שלי לא דינאמים כמו שלך, או של כל אחד אחר. כל יום יש לך משהו חדש ומשהו אחר לעשות, אפילו אם זה ללכת לבצפר ולדבר עם אותם אנשים, זו פעילות חברתית שכבר שנים לא הייתה לי!סדר היום שלי הוא לקום בבוקר, להפעיל את המחשב, ולנסות לא להתחבר למירק כמה שיותר בשביל שהאנשים שם יחשבו שיש לי משהו יותר טוב לעשות, אז אחרי כמה זמן אני נשבר וחוזר לספר לכולם איזה יום מצחיק וכיף היה לי בחוץ, "עם אנשים אמיתיים". ואז לשחק קצת איטי...ניסיתי לצאת עם חברים שהיו לי פעם, במיוחד אחרי המכתב שלך אבל ראית מה קרה.. אנשים שחשבתי שהיו חברים שלי בקושי מכירים אותי כבר ואלה שהועילו בטובם לזכור איך קוראים לי מנפנפים אותי, שחס וחלילה לא יראו אותם מדברים עם "זה שכל היום יושב בחדר".בנות? פחח.. :\משפחה? בשביל מה? הקשר היחידי עם אימא שלי זה כשאני שואל אותה אם יש אוכל או כשהיא קוראת לי לבוא לאכול(ואז אני לוקח את האוכל לחדר) או לפעמים כשאני מבקש ממנה לקפוץ לקנות לי משהו.את אבא שלי אני רואה פעם ב3 ימים וגם אז הוא שואל אותי מה העניינים, אני עונה הכל טוב ובזה נגמרת השיחה. אני אפילו מתערב שהוא שכח מהטיול שהוא הבטיח לי שהוא יקח אותי...עינב מעצבנת כבר. בהתחלה היה לי כיף לצחוק איתה וזה אבל עכשיו הבדיחות מתחילות להיות חרושות ומשעממות וסתם... לא יודע, כבר אין לי כוח לראות אותה, רק מלראות אותה בא לי להקיא......עדן ונועם פשוט מעצבנים. אין איך לתאר את זה יותר. עדן לפעמים חמודה אבל 99% מהזמן היא פשוט קרציה. מושי בכלל ילד מעצבן, הפעמים היחידות שאני שם לב אליו זה כשאני שם לב כמה שהוא מעריץ אותי כאח שלו הגדול או כשאני רואה את הבעיות שלו בבית ספר שכל כך מזכירות לי אותי ואני מנסה להתרחק ממנו ברגעים האלה בשביל שלא יזכירו לי את הימים שאני הייתי ביסודי ואז יושב בחדר לבד ומרחם על שנינו כמו מפגר.השריד היחידי שנשאר לי מהמשפחה שאני כן רוצה להיות איתם בקשר זה דודים שלי ובנות דודות שלי אבל כשסוף סוף יש לי הזדמנות להיות איתם לוקחים את זה ממני בלי שום סיבה מוצדקת. מערבים אותי בריבים שלא שלי ומנסים לסכסך אותי איתם. למרות שאני מכיר יותר את הצד של ההורים שלי לפעמים אני חושב שאולי דודים שלי צודקים ואני פשוט לא שמעתי את הגירסא שלהם כמו שצריך. הם וסבא וסבתא שכבר כמה אני רואה אותם...אין לי בשביל מה לבוא איתך למסיבות שלך, אני ארגיש לא שייך ויותר מושפל מעכשיו. אולי אני אכיר חבר או שניים אבל זה יהיה בדיוק כמו שזה עם שירן כרגע. הקשר פשוט יתנתק כי אנחנו לא ניהיה בקשר יומיומי.חשבתי אולי ללכת לבורגרקינג בהרצליה, למצוא שם עבודה ואולי להכיר מישהו אבל זה גם חסר טעם... זה יהיה בדיוק כמו שחשבתי שיהיה בזיו כספי.אני אהיה כל הזמן לבד וכולם יתיחסו אליי כ"המוזר הזה שכל הזמן לובש שחור ולא מדבר עם אף אחד"אין.. אין לי כלום חוץ ממך. וגם את הולכת להעלם בקרוב, פחח... את כבר עכשיו נעלמת לי. מתחילים איתך על ימין ושמאל, יש לך יותר ידידים וחברות מתמיד.. בשביל מה את צריכה אותי? מה שאני מביא לך זה רק דיכאון.התקווה היחידה שיש לי היא לחכות לצבא ששם אני אתחיל הכל מחדש. אבל עוד שנתיים, אין שום מצב שאני אעביר כל כך הרבה זמן עם ההרגשה שאני מרגיש עכשיו. כל יום אני חושב איך אני מבזבז את הזמן הכי טוב בחיים שלי, את ה"פריים" שלי על כלום... הכל התמוטט וממשיך להתמוטט ואין לי שום שמץ של מושג למה ומה לעשות בשביל לעצור את זה, כל מה שאני עושה נכשל עד שהגעתי למצב שאני ניהיה פארנואיד וכל פעם שאני מדבר עם מישהו אני מדמיין איך הוא מלכלך עליי מאחורי הגב, עכשיו אני סתם במצב שאני פשוט מוותר ולא טורח לנסות ולתקן דברים...מה שאני מנסה להגיד הוא שאני לא רוצה להתנתק מאיילת, היא הדבר היחידי שגורם לי לקום מהמיטה ואומר לי לא לחזור לישון עד 8 בבוקר, לאכול משהו, לדבר איתך קצת ולחזור לישון.אני עדיין אוהב אותה ואני אוהב אותה תמיד, לפחות השיטה שלך של "אל תחשוב עליה ואל תדבר איתה יותר" לא תעבוד.אהבה היא לא סם שצריך לנעול אותי בחדר כמה ימים עד שכל אפקט הסם יצא ממני.אני רוצה לשנוא אותה אבל אני עדיין רוצה אותה בחיים שלי. אני מעדיף שיהיה לי אותה לקצת מאשר בכלל לא. עדיף לי לחרוש איתה חודשיים בטלפון נונ-סטופ ואז לסבול בלעדיה חודש, אפילו כשאני יודע שהשיחות שלנו ואני לא חשובים לה בכלל.אני לא יודע מה לעשות עכשיו, אני צריך את העזרה שלך יותר מתמיד עכשיו. אני לא יודע איך להחזיר אותה או את החיים שלי בחזרה.אני גם מקווה שאני אהיה מאושר מתישהוא, בנתיים אני לא רואה את זה באופק...

רוי יקרה,
במצב הנוכחי, אני ממליץ לך לעשות מעשה. ויש לך שתי אפשרויות. האחת היא ללכת ליועצת בית הספר שלך, ולהראות לה את המכתב, ולהתייעץ איתה מה לעשות. היא תוכל להנחות אותך, הן לטובתו והן לטובתך גם אם הילד הזה לא לומד בבית-הספר (משום שאת כן, ומשום שהבעייה היא שלך, או לפחות כך תציגי את זה). האפשרות השניה היא לפנות לער"ן (שרות לעזרה נפשית). אני מצרף אתר שלהם.http://www.1201.org.il/main.asp