למה רוצה לוותר? קונפליקטים בזוגיות

בן זוגי ואני יחד כשנה. הוא מבוגר ממני ב12 שנים. שנינו אחרי נישואין כושלים.קשה לי מאוד להישען ולסמוך על אחרים, אולי גם כי יצאתי מנישואין קשים מאוד שבהם הייתי מאוד בודדה ונאלצתי להיאבק על מנת להשתחרר מהם. גם התאוששתי ממחלה מאוד קשה בהרבה מאוד מאמצים.כעת אני מרגישה טוב בהרבה מובנים, ושמחה מאוד בחלקי. אני הורים לילדים. לאחרונה חלה מחלוקת בעניין הילדים. לקחתי את העניין קשה ולזכותו של בן זוגי ייאמר שגילה חוסן נפשי והצליח במהרה לגרום לי להתאושש. לא חלפו יומיים ופתאום שוב התעוררה בעיה דומה. ממש נשברתי והצעתי שנחשוב על פרידה כי מקרים דומים עלולים להתעורר בעתיד ואני בטוחה שכך יהיה...שוב שוחחנו ולמרות המתח שאני חשה, לדעתי העניין מאחורינו ואנו נתמודד אחרת בהמשך. יחד עם זאת, ברור לי שמחלוקות בעניין הילדים ימשיכו להתעורר.הילדים שלי מאוד יקרים לי (כמו לכולם). אני משתדלת להעניק להם כמיטב יכולתי מכיוון שאני מבינה היטב את הסיכון הבריאותי בו אני נתונה. אני מאוד רגישה בכל הקשור אליהם... אם למשל, אנו מעוניינים ליטול חלק בפעילות חברתית וזה נופל על יום שילדיי אמורים להיות עימי, אני מתארגנת עם סידור מתאים, אבל בוכה ובוכה על כך שהשארתי אותם עם מישהו אחר. אני מבינה שזה מוגזם אבל לא מצליחה להתגבר.הבעיה הנוספת היא שבן זוגי מעניק לי המון!!! מאוד קשוב אליי ואל הצרכים שלי. אין לי מילים, אני מלאת הערכה כלפיו. הוא אינו חוסך במאמצים. מה שמדאיג אותי הוא שקשה לי להתמודד עם הקשיים שעולים ואני נכונה לוותר על מנת להימנע מעימותים כאלה ואחרים. השאלה היא מדוע??? ואיך מתגברים? בעיתות של שלום אני מרגישה שאני רוצה להישאר איתו לצמיתות. למה אני נבהלת כל כך??? למה אני רוצה לוותר?תודה רבה על המענה.

שיר יקרה,
המכתב שלך קצת לא ברור. חבל שלא כתבת את גילך, אבל אני חושב שלא זה העיקר. מה שלא ברור לי הוא מהן המחלוקות בענייני הילדים. מצד אחד את כותבת שיש מחלוקות, שנראה כאילו הן בינך לבין בן זוגך, ומצד שני הוא מאד קשוב אליך ואל הצרכים שלך. כך שלא ברור לי אם הקשיים הם בינך לבין עצמך, כי הצרכים שלך להיות יותר איתו לעומת הצרכים שלך להיות עם ובשביל הילדים שלך מתנגשים ואת לא רוצה לוותר על הזמן איתו, או שהוא בינך לבין האבא של הילדים. ואולי זה אותו קונפליקט, שבינך לבינך, כי את לא רוצה לוותר על הזמן עם בן זוגך.ואולי בן זוגך הוא שמתקשה לוותר על הזמן איתך, אלא שקשה לך לכתוב על זה, כי אז את מודה שהוא לא בסדר איתך.מכאן שלא ברור בכלל למה את רוצה לוותר. היכן הקונפליקט?

ראשית, תודה על ההתייחסות.מלבד זאת, גילי 45.המחלוקת היא כזאת - ילדינו לומדים באותה מסגרת לימודית. התקשורת ביניהם היא איננה מן המשובחות. נכנסנו למעגל בו אני שומעת מבן זוגי מידע בנוגע למחלוקות הילדים, ופונה אל בני בנושא, בני פונה אל בנו של בן זוגי ובן זוגי נקלע למצבים מיותרים. העניין חזר על עצמו פעמיים. הילדים מתבגרים ומצויים בגיל לא פשוט. הקשר ביני לבין בן הזוג לא מסב להם נחת. אף אחד מהם לא מבקש שניפרד, אולם אני מרגישה שזה לא לגמרי נוח להם.אני מבינה שכל הרקע הזה אנו עלולים להיקלע למחלוקות נוספות. אני מאוד מודאגת מכך, מודאגת מאוד לאבד את הילד, מודאגת ממריבות מיותרות בין בן זוגי לבנו. לא בטוחה שכשאשמע שבני אינו מתנהג כהלכה לא אוכל להגיב כפי שאולי נכון לעשות, להימנע מהתערבות. וקשה לי.הייתי רוצה להרגיש בטוחה יותר בקשר לטווח הארוך, אבל אני מרגישה שבגלל הקירבה בין הילדים במסגרת שבה הם מצויים, הגיל הזהה שלהם... אנו צפויים לעבור קשיים לא מעטים. לא בטוחה בכלל שיצליח לנו ולכן פוחדת וכל עניין קטן כגדול גורם לי לחשוב שאולי כדאי להרפות כעת כדי להימנע מפרידה עתידית.אני בכלל לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי טוב יותר (-

שיר יקרה,
אם כך, את חוששת שהקונפליקט וחוסר האמפתיה שבין הילדים שלכם ישפיע עליכם, והחשש הזה הוא נכון. ואולי כאן גם הפיתרון. יתכן שאתם זקוקים לטיפול משפחתי, שיעסוק בעיקר בילדים, אבל אולי גם ביחסים שביניהם לביניכם. בהחלט ייתכן שחלק מהכעסים שבין הילדים הם הקרנה של הכעסים על ההורה של הצד השני (הבן שלך על בן זוגך והבן שלו עלייך), שהם לא מעזים להוציא באופן ישיר עליהם. אולי כי הם מנסים להגן על הטריטוריה שלהם, שזה אתם. האפשרויות הן רבות ומורכבות. לכו לטיפול משפחתי.