לחץ וגירושין: מה אפשר לעשות?

היי אני נשואה כשנה וחצי ויש לי תינוקת כבת תשעה חודשים,בעלי הוא עצמאי ועובד שעות רבות זהו לא דבר שחדש לי אנחנו יצאנו כחמש שנים לפני שהתחתנו וידעתי לאיזה מציאות אני נכנסת,לאחר החתונה הרגשתי את הקושי הגדול,ואת הבדידות שהוא הייה חוזר אחרי 15-16 שעות עבודה,כמובן גם בהריון הרגשתי את הבדידות הזאת אך חשוב לי להדגיש שלכל בדיקה חשובה הוא הייה נמצא איתי,אם לא הייתי מרגישה טוב או אם הייתי זקוקה לעזרתו,מבחינתי המשברון הראשון שלי בנישואים הייה הבדידות הזאת,לאחר מכן ילדתי את ביתנו הבכורה בעלי לא עזב אותי לרגע,לצערי עברנו תקופה כלכלית לא קלה בשנתיים האחרונות ולכן מייד לאחר הלידה בעלי הייה חייב ללכת לעבוד,אחרי הלידה הייתי אצל אימי במשך חודשיים,והוא היה מגיע כמידי יום,ושבתות כמובן היה עושה איתנו,לאחר חודשיים חזרתי הביית,ושוב חשתי את הבדידות רק שהפעם הייתי כבר עם תינוקת וזה היה מאוד קשה,חשוב לי לציין שבעלי היה קם בלילות לעזור לי,ואף בבקרים היה מאכיל את התינוקת כדי שאוכל להמשיך לישון עד שיילך לעבודה,עם הזמן העבודה שלו נהייתה יותר תובענית וגם זה נפסק זאת אומרת שאני מטפלת בילדה מיום ועד לילה ,דיברנו על הנושא והתשובה שלו היא שהעבודה נורא תובענית,הוא משתדל לעזור לעשות קניות,לבוא יותר מוקדם אבל זה לא כל כך מספיק לעיתים אני פשוט קורסת מבחינה נפשית כי נורא קשה לי.בנוסף יש לו איזה הרגל אנחנו שומרים שבת ובכל מוצ"ש הוא פשוט חייב לצאת מהביית להתאוורר כאילו היה בתוך איזה "כלא" גם זה מתסתכל אותי נורא.מתחילת הנישואין מבחינה מינית תדירות הסקס שלנו היא לעיתים רחוקות דיברנו על הנושא כי הרגשתי מאוד דחויה ולא נשית בעיניו,למרות שכל הזמן הוא משתדל לומר לי כמה שאני יפה וסקסית אבל הבעיה היא בו המשבר הכלכלי והעייפות כתוצאה משעות עבודה רבות גורמת לזה.הוא הציע שנלך לטיפול זוגי ואני התנגדתי לא כל כך רציתי.לאחר מכן הריחוק התעצם,הויכוחים והמריבות כמובן גם שלייד הילדה ואלו לא החיים שרציתי בשבילנו,יש בינינו אהבה ,אנחנו מאוד אוהבים,אך גם מאוד התרחקנו,כרגע בעלי עזב את הביית אחרי מריבה מאוד גדולה החלטנו שכך יהיה הכי טוב,הוא מבקר את הילדה כמידי יום,אנחנו בקושי מדברים.אנחנו חיים בנפרד כשבוע וחצי ,אני רואה את הקושי אצל בתי שמחפשת אותו קוראת בשמו או עומדת על יד הדלת ומחכה לו זה שובר לי את הלב לרסיסים,מצד שני אני רוצה שיהיו לה חיים שקטים ורגועים זוהי לא התפתחות תקינה בשבילה,אין לי מושג מה לעשות ,אני זקוקה לכיוון .

טלי יקרה,
הגורם המשפיע ביותר עלהגרושים הוא לחץ (של זמן, כלכלי, נפשי או חברתי), כי אנשים בלחצים מעצימים את חוסר שביעות הרצון שלהם. מן הסתם הם גם פחות שבעי רצון מחייהם.יתכן שלו היית רואה זאת כך, אולי היית פחות מתמסרת ללחץ, ויודעת לעמוד בפניו טוב יותר. אחרי הכל, גם לפי תאורך, האיש שלך בדרך כלל תורם ועושה כמיטב יכולתו, אולי פרט לצורך שלו באיוורור מהבית במוצאי שבת. אבל יתכן גם ששבת בבית עם אשה לא מרוצה הוא משהו שדורש איוורור, ואם היית מספקת לו אוירה אחרת, אולי הוא לא היה צריך אויר בסיומה. אני מעלה אפשרות, למקרה שהיא נכונה, כדי שתדעי מה אפשר לעשות כדי לשנות.ובכל מקרה, חבל שלא הלכתם ליעוץ זוגי כשהוא הציע. היו לכם בעבר בעיות "בקטן", והן גדלו והעצימו. חבל. אפשר היה לתפוס אותן כשהן קטנות, ולא להגיע למצב הנוכחי. לא מעט בעיות יש להן תכונה לא טובה – הן גדלות ומעצימות עם הזמן, במקום להעלם.יש נטייה בשנים האחרונות לזוגות צעירים להגיע לטיפול עוד לפני החתונה, או זמן קצר לאחרי, כשהם מזהים שיש להם בעיה, כדי ללמוד להתמודד איתה. יש בזה הרבה חוכמה, כי טיפול מוקדם מועיל יותר וקל יותר. כפי שאת רואה, הנסיון שלכם מראה שאולי עדיף היה כך, מאשר לתת לה לגדול ולהגיע למשבר גדול.בעניינכם, טלי, זה עניין של החלטה. אם ביחד, הלחצים יימשכו. בנפרד? אולי גם. תחשבי על האפשרויות, ובכלל זה הכלכליות. אני גם מעריך מאד הרצון שלך שהבת ואביה לא יפרדו. יחד עם זאת, אני מבין את הקושי שלך, ובעיקר את העובדה שאת מרגישה כלואה בבית, אפילו אם הוא עובד קשה יותר או מאומץ יותר. איזה שהוא תגמול חברתי הוא חיוני בשבילך, בין אם בילוי או זמן איתו, ובין אם עם בחברה כלשהי, אבל מחוץ לבית, ומחוץ לתפקיד 'אמא', כי זה ייתן לך קצת תחושה של יציאה מהכבלים שלך, וזה חשוב. בצד זה, חשוב גם שהפתרון שלכם יהיה כזה שיכיר גם במאמץ שהאיש שלך עושה, כי הוא אכן עושה מאמץ גדול. ואם את מקטרת רוב הזמן, גם הוא לא מקבל את תגמול החברתי שלו ממך.אמנם אין לו כבלים כמו שלך, אבל הוא עם כבלים אחרים, ועובד קשה, והגמול העיקרי שלו אמור להיות החיוך שלך והחברות, כשהוא בבית.