לחפש את התקווה

רציתי לשתף, סתם כי עצוב לי....אז ככה אני ובעלי נשואים, לא באושר:( שלוש וחצי שנים, יש לנו תינוק יחיד בן כמעט שנה, גרים בדירה בת 3 חדרים "שלנו" עם משכנתא כמובן:( לא כל כך אוהבים אחד את השני עם הרבה מריבות והרמות קול. בכל מקרה שלשום החלטנו שאנחנו נפרדים הוא חוזר לגור אצל אמא שלו, ונתחיל מתי שהוא בתהליך של גירושין, הבנו שלמעשה אנחנו עושים את הטוב ביותר לבן שלנו כי זה ממש בלתי נסבל מה שקורה,,, אם היינו רק אנחנו נראה לי היינו ממשיכים להיות לא מאושרים אבל ביחד, ככה נראה לי בכל מקרה הוא עזב אני מבינה שבאמת עדיף לבני אמא ואבא מאושרים אבל בנפרד:( רק מה פתאום אני מתחילה לעכל ועצוב לי. בכל מקרה אומנם יש הסיכוי שהוא יחזור מה שנראה לי די בטוח אבל כלום לא ישתנה, לא העזרה בבית לא הטיפול בילד, אני עובדת במשרה מלאה, מרוויחה יפה מאוד והוא עובד בחב' שמירה ומרוויח מינימום, בכל מקרה אני דואגת להכל ממש להכל, לכביסה לכלים לקלח את הילד להאכיל לבשל, לנקות לשלם תשלומים, עושים ביחד קניות בסופר, מידי פעם רק אחרי בקשה ועוד אחת ועוד אחת הוא לפעמים מקפל כביסה לעיתים רחוקות עושה כלים, בזמנו הפנוי ויש לו הרבה יושב על המחשב משחק פלייסטשן 2 ישן, ואם בערב אני באה וצריכה סידורים... קניית טיטולים, סופר או סתם הליכה בקניו הוא הולך איתי, בכל מקרה אני מרגישה שכל החיים סביב הילד שיהיה בריא ואין לי בעיה עם זה אם העול היה מתחלק לשניים הכוונה עול הבית.אין לי דקה לעצמי כל היום במירוץ מטורף אחרי הזמן, אין לנו זוגיות,,,,,, ובכל מקרה הוא עזב, אומנם יותר שקט מבחינת המריבות אבל אני מרגישה שאם אני צריכה ללכת לקניות - עכשיו זה יהיה אני ובני לבד, או לצאת עם הילד שוב ללכת לבד,,, אחותי גרה רחוק ואנחנו מתראות פעם בשבוע, היא עסוקה בחיים היפים שלה עם בעלה, אמי נכה, אומנם הולכת אבל על הפנים ומאוד כבדה- כמעט תמיד אין לה כוח לבוא איתי ועם הילד, אני לוקחת אותה לטיפולים שלה וכל מיני, אבל היא ממש בסדר איתי, מבשלת לילד את המרק שלו מטפלת בו בייביסיטר וכו'..... אז אני מחזירה לה בכך שאני ניידת ויכולה לקחת אותה לבדיקות שלה ולכל מה שהיא צריכה.בכל מקרה אחרי ההשתפכות ממש עצוב לי אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לעשות את זה לבד אבל בתכלס הרוב באמת עשיתי לבד לא יודעת, בכל מקרה הוא עזב עם דמעות בעיניים אמר שיהיה קשה לו לעזוב את הילד למרות שאמרתי שהוא יכול לראות אותו מתי שהוא רוצה, הסברתי לו שאני והילד זה חבילה אחת ואין להמשיך להיות בבית רק בגלל הילד, גם אני זקוקה למגע לאכפתיות לאהבה ועם כל הכבוד והאהבה לבני בכורי, אני לא מוכנה לבזבז את חיי בהרגשה שהקרבתי את האושר וחיי למען בני, כמובן שלא חסר לו כלום חוץ מאבא בבית:( אני מעניקה לו הכל, לא דואגת ולא נחה וכל הזמן דואגת לו ומפנקת אותו.סליחה על האורך הייתי חייבת.!!!!!מה דעתך? מה עליי לעשות.פנינו ליעוץ זה לא עזר, היינו ב 14 טיפולים.

אני משתתפת בצערך, פרידה היא צעד קשה אמיץ אם זו ההחלטה עלייך להיות שלמה עימה ולנסות להיות עם כמה שפחות רגשות אשמה על כך שאת "לוקחת" לילד את אביו

מלמ יקרה,
אני חושב שאת עצובה בעיקר כי את לא רואה תקווה. את קצת תקועה ומטופלת באמא ובתינוק, מה שתופס לך את כל הזמן החופשי שלך. מאד יכול להיות גם שאת רואה את עצמך מסתדרת כאמא, אבל רואה את עצמך ללא פנאי למצוא אהבה חדשה.עושה רושם שאת עושה את הדברים הנכונים. את מבקשת את עזרתה של אמך, ומפצה אותה על-ידי הסעות. אם זה טוב לה, אלו הם יחסי גומלין בריאים וטובים. אולי כדאי שנצלי אותם גם כדי לצאת יותר, כך שתוכלי לשנות אוירה, ועם הזמן גם לראות שהאוירה, חברוֹת (חשוב!), ובמשך הזמן חיזורים, יחזירו לך את האופטימיות והתקווה.

טל יקרה,
אמנם הפורום לא מאפשר תגובות של גולשים (ולכן הפורום נקרא 'פורום מומחים' ולא 'פורום תמיכה'), אבל לפעמים אני מתבונן בתגובות שכן ישנן, ולומד על הדגשים שרואים המגיבים במכתביהם של הפונים אלי. ובמקרה שלך, מעניין שהדגשת כל כך את רגשי האשם של מלמ, בגלל היא "לוקחת" לילד את אביו, כאשר, בעצם, מלמ לא ממש כתבה את הדברים האלה. נראה, לכן, שעלתה כאן נקודה שהיא רגישה לך.