כשהוא מתקשה לקחת אחריות

שלום
ד"ר,יש לי בעיה שמפריעה לי מאוד. אני בשנות ה-30 לחיי ובעלי בשנות ה-40 (יש בינינו פער של 10 שנים). יש לנו ילד בן 4 ותינוק בן מספר חודשים.לפני שהתחתנו בעלי דיבר הרבה על החשש שלו מהבאת ילדים והרבה פעמים גם העלה את האפשרות שלא להביא ילדים כלל. כשהתחלנו לדבר על כיוון של חתונה אמרתי לו בפירוש שאני רוצה ילדים ושהוא צריך לקבל החלטה לפני שמתחתנים. בסופו של דבר הוא אמר לי שהוא רוצה (גם אמרתי לו שילד אחד זו לא אופציה, שאני רוצה לפחות שניים והוא הסכים).בעלי מאוד משתדל להיות שוויוני בכל מה שקשור במטלות הבית והטיפול בילדים, הבעיה היא שהוא כל הזמן נותן הרגשה שהוא מתוסכל, שהוא לא מרוצה מההחלטה של הבאת ילדים. הוא מתלונן המון (לא רק על זה, בכללי הוא בן אדם מתלונן). הבעיה היא שהוא מאוד "קצר" עם הילדים, בעיקר עם הילד הגדול שכבר מבין הכל, וכשהוא מעצבן אותו הוא יכול לצעוק עליו ולומר דברים כמו "נהרסו לי החיים", "נמאס לי מכל זה כבר" וכדו'. הוא גם אמר לי מספר פעמים שאם היה יכול לחזור אחורה הוא לא היה מביא ילדים.ממש כואב לי לראות את היחס שלו לילד, שבסך הכל הוא אמנם קשה כרגע אבל מתנהג כמו ילד בן 4...בודק גבולות ולפעמים מעצבן וקשה. כמובן שגם לי לפעמים קשה אבל אני מאוד משתדל להיות סבלנית איתו כמה שאפשר.דיברתי עם בעלי הרבה פעמים על כך שהוא צריך להיות יותר סבלני איתו, פחות לצעוק עליו ובטח שלא לומר לידו דברים פוגעניים כי הוא מבין הכל וזה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו, אבל זה חוזר על עצמו כמעט כל יום וכואב לי עליו נורא! בעלי מארגן את הילד לגן בבוקר כי אני עם התינוק, ולפעמים אני ממש בוכה מלשמוע איך הילד מתחיל את הבוקר בצעקות וכעסים מצד אבא שלו וככה הולך לגן (בד"כ אני מנסה להתערב ולדבר עם הילד בצורה נעימה כדי לאזן קצת). גם בעלי לפעמים מרגיש רע ואומר לי אח"כ שהוא לא היה צריך לצעוק עליו ככה, אבל אז שום דבר לא משתנה. אני מרגישה שאם איש צוות בגן היה מדבר ככה אל הילד שלי הייתי מוציאה אותו מיד מהגן, אבל כשזה אבא שלו אין לי איך להגן עליו מזה.מה אפשר לעשות? הצעתי לו שנלך להדרכת הורים והוא סרב, אני אובדת עצות.

הילה יקרה,
אני מבין שבן זוגך מתקשה לעמוד בלחצים. העובדה שהוא מראש לא רצה ילדים מקלה עליו לגלגל את האחריות ממנו והלאה, ולוותר על התמודדות. כי בעיניו, זו לא 'אשמתו', ואז הוא קורבן של הנסיבות, ואולי שלך, ולכן מותר לו לדרוש הקלות, או לתבוע אותן, או לגרור אותך וגם את הילדים למאבקים שדרכם הוא מנסה להשיג את ההקלות האלה.את צודקת שטיפול דרוש. אני מבין אותו, שהוא לא רוצה טיפול שכזה, שכן זה רק ידגיש עד כמה הוא לא בסדר. מכאן שכל העניין צריך להעשות בעדינות רבה, כדי שיהיה מוכן לקבל עזרה.מה שהייתי מציע לך זה ללכת לבדך לטיפול זוגי. לבדך, מבחינתו לטיפול אישי או זוגי, איך שתרגישי נכון יותר להציג את זה בפניו, כי כך או כך, את הולכת לשם לבדך. ושם לקבל כלים איך להתמודד ולעזור לו לשנות את גישתו בהדרגה. זה אפשרי, זה לוקח זמן, אבל את יכולה להיות המתווך שיעשה זאת. אני עושה זאת מדי פעם עם זוגות שצד אחד לא רוצה להגיע, והשני מתקשה להתמודד ולכן גם לתפקד, הן בקליניקה שלי, והן עם מטופלים שנמצאים רחוק, כולל בחו"ל, בעזרת פגישות וידיאו מקוונות. הדבר אפשרי, בעיקר אם תצליחי לומר לעצמך שאת מוכנה לקחת את המשא הזה עליך, ואת האחריות הכולל ליצור שינוי, גם אם הוא, לכאורה לפחות, מתקשה לומר בגלוי שהוא זקוק לעזרה, או מתקשה לבקש עזרה.