כסף וזוגיות: תקשורת ואמון

אני בת 22 יש לי חבר כשנה וחצי, והכל טוב ויפה, אני אוהבת הרבה דברים בו אך יש משהו שקצת מפריע לי. הוא גר בקיבוץ קצת רחוק ממני ומכיוון שאני גרה אצל ההורים רוב הפעמים המפגשים הם אצלו..אין תחבורה ציבורית מביתו ואני נאלצת לחזור הביתה כל פעם במונית שעולה המון כסף, אומנם אני עובדת אבל עדיין אני מרגישה שבשביל להיפגש איתו אני תמיד זו שצריכה לשלם..הוא בקושי מציע את עצמו ואני מוצאת את עצמי במשך שנה מממנת מוניות כדי לראות אותו..המצב הכלכלי שלי לא בשמיים וזה קצת מפריע שבן הזוג לא מציע לתת מעצמו לפעמים. חוץ מזה אני מרגישה הרבה פעמים שהוא דיי משתרך מאחור כשזה קשור להוצאה כלשהי..אם זה בתור לסרט, בהזמנת ארוחה, בתשלום לאוטובוס,למונית או כל דבר אחר ואני מוצאת את עצמי תמיד מוציאה את הארנק והוא מתנגד לשנייה ואז נותן לי לשלם.
אני לא צריכה שיתמכו בי אבל כן חשוב לי שהבן זוג שלי קצת יוציא עליי ולא יפיל הכל עליי..יש פעמים שאנחנו נפגשים וכשהוא צריך לחזור הוא פתאום אומר שאין לו מזומן או סופר שקלים ומרוב אי נעימות אני נותנת לו..לפעמים כשהוא מרגיש לא נעים הוא אומר שהכסף שלי זה שלו וגם שלו זה שלי..הבעיה היא שאת שלו מעולם לא הרגשתי..הוא תמיד מחשב..ואפילו בתקופה הזאת שאני קצת במצב כלכלי לא טוב אני לא מרגישה שהוא מקל עליי..להפך..אני ממעיטה בפגישות איתו כי אני יודעת שזה עוד כסף שאני הולכת להוציא. חשוב לי לציין שהוא אחלה בחור והתקשורת בינינו מעולה אבל זה נושא שאני לא מסוגלת לעלות בפניו..זה קצת מוריד לי ממנו כי אם זאת קמצנות אני לא אהייה מסוגלת לחיות איתה לטווח הארוך..הוא עובד ומרוויח בערך כמוני..עוד דבר שמפריע לי זה שאני כל כך מפנקת אותו קונה לו מתנות בכל הזדמנות כי הוא הבן זוג שלי וכייף לי לפנק אותו אבל זה לא הדדי..הוא לא טורח לקנות לי כלום..נכון שהדברים החומריים לא אמורים להפריע אבל זה עדיין כייף שמישהו סתם ככה חושב עליך וקונה לך משהו כדי לשמח..וזה דיי מעליב שהוא לא עושה את זה במיוחד כי אני מאוד משקיעה. מה אתם חושבים? זה קמצנות זה חסכנות? או שאני סתם מתבכיינת?

דליה יקרה,
לא כתבת בן כמה הוא. אבל בעיקר לא כתבת אם יש לו כסף. כתבת במה את תורמת כלכלית, כתבת על זה שיש לך כי את עובדת, גם אם לא הרבה, כתבת שאת רוצה שהוא יחזר אחרייך גם בנתינה הקשורה להוצאות כלכליות, אבל לא כתבת אם הוא מסוגל. האם זה משנה בכלל?כלומר, המכתב שלך הוא ביטוי לאכזבה שלך מכך שהוא לא נותן. אבל אולי המכתב שלך הוא בעצם יותר ביטוי של אכזבה מכך שהוא לא מסוגל לתת? אולי יש לכם חילוקי דעות על המסוגלות הזו, בין אם בגלל האכזבה שלך, ובין אם בגלל המגננות שלו או שניהם גם יחד. שזה אומר שאתם צריכים אולי לעבור עוד דרך שהיא בעניין התקשורת ביניכם, האמון והפתיחות.

הוא בן 26, עובד ומרוויח פחות או יותר כמוני... זה לא שאין לו ולי יש.. לי יש הרבה הוצאות וכל מיני תשלומים שהוא יודע עליהם.. הוא יודע שאני במינוסים כמעט כל הזמן.. אני לא מסתירה ממנו שיש תקופות שלא נשאר לי כלום לעצמי. אבל זה כאילו עובר ליידו.. אני לא מרגישה שזה באמת מזיז לו.. הייתה תקופה שהוא לא עבד בגלל כל מיני סיבות.. אבל כרגע הוא כן.
אנחנו פתוחים ומדברים על הרבה נושאים רק על זה אני לא מסוגלת לדבר איתו..
כי אני יודעת שהוא ייפגע.
אני חושבת שבחור בגילו אמור להיות קצת יותר "גבר" ולתת איזושהי תחושת ביטחון שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו גם מבחינה כלכלית.. הוא עוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים.. עובד בעבודה זמנית כרגע.. וזאת גם בעיה בפני עצמה כי קצת קשה לי עם החוסר יציבות הזאת.. אנחנו מדברים על הקשר כמשהו מאוד רציני אפילו לחתונה בעתיד הרחוק.. וזה קצת מפחיד אותי שהוא ישאר ככה כל הזמן. יתנדנד בין עבודות ואף פעם לא יהייה לי גב כלכלי ממנו.. אלה אני אצטרך להיות תמיד זאת שתיקח את זה על עצמה...

דליה יקרה,
את נותנת עוד מידע משמעותי, אבל כמובן שזה לא מספיק כדי לדעת מהן תחושותיו באשר לכסף, ואולי בעיקר באשר לביטחון האישי שלו. ואני יוצא מתוך הנחה שאין לו חובות, או שהוא לא מרגיש חובה גם להחזיק או לפרנס את הוריו. אבל אם הילדות שלו והביטחון הכלכלי מהבית שונים בחוויה שלהם ובתחושת הביטחון מאלו שלך, גם זה יכול להשפיע. ואולי גם ההבנה שהוא נמצא בשלב שאינו בטוח כלכלית, ובעיקר שאינו מתפתח כלכלית, משפיעים עליו.אני מבין את הצורך שלך. הוא לא כל כך נובע מהרצון שלך לשמור על מה שיש לך, אלא כנראה בעיקר מהשאלה האם הגבר הזה שאיתו אני יוצאת, הוא גבר שיש לו נתינה. עבורי. האם הוא אוהב אותי, ולכן חשוב לו לתת? - וזה אכן הצד השני של המטבע. זה שמניע לתת. הצד האחר הוא הצד הנמנע, ומה שאת שואלת: האם בצד הנמנע יש פחות מחוייבות אלי אישית? האם זו קמצנות וחוסר נתינה בסיסית ומובנית? האם על כל שקל שצריך יהיה להוציא בבית, על מיקרוגל, למשל, יהיה לנו ויכוח ארוך?אין לי תשובות. תצטרכי לדבר איתו גם על העניין הכלכלי, ומתוך התעניינות בשאלות שמטרידות אותו, בלחצים וביכולת לתת. וגם, תצטרכי לקחת בחשבון את מצבו המקצועי. האם הרצון שלך ביותר השתתפות כלכלית ממנו נובע מהרצון שלך לדחוף אותו לקידום מקצועי ולהסתכלות קדימה (או לחילופין, מהאכזבה שהוא לא עושה זאת, ואי הנתינה היא סימפטום לזה, שמאכזב ומרגיז אותך)? תצטרכי לעשות יותר ברורים גם עם עצמך וגם איתו, ונסי לעשות זאת דרך רצון וצורך להבין אותו. אם תנסי לעשות זאת באופן שישתקפו בו כעסים וטענות, או שיקבל תחושה שאת בוחנת אותו לפני החלטה של כן או לא, סביר להניח שתקבלי יותר מגננות ופחות כנות. עשי זאת בעדינות, והחליטי מה טוב לך, ואם הוא, האדם, מספיק טוב לך, גם אם מצבו הכללי לא ישתפר בהרבה, ומה את חושבת על הפוטנציאל, הן האישי והאנושי והרגשי, והן הכלכלי. והחליטי מה חשוב לך יותר.