ירידה בריגושים בזוגיות: מה עושים?

אני עם הבן זוג עוד מעט 5 שנים. אני לאחרונה מאוד מבוהלת, מרגישה שהפסקתי לאהוב אותו. הוא עובד כל הזמן ובקושי מדברים ועמוס לשנינו אז בקושי נפגשים במיוחד כשהוא גר בעיר אחרת. לאחרונה אני מרגישה שאני מתפשרת ואני צריכה אהבה יותר גדולה ועוצמתית ואני מרגישה כבויה. אולי אני איתו מתוך ההרגל? כבר לא נהנת לדבר איתו, כבר לא מפנטזת עליו..זה עצוב אבל אני מדמיינת את עצמי עם אחרים...הוא בחור טוב והכל אבל זה כבר כבוי אצלי. האם זה הסוף של הקשר? אני מפחדת לעזוב אותו ולגלות שטעיתי. לא גרים ביחד ולא התחתנו..בני 27. לא בטוחה גם אם הוא באמת אוהב אותי. הוא אומר שכן אבל זה לא מרגיש ככה. מחר אנחנו אמורים להפגש אבל מרגישה שהייתי מעדיפה לוותר...מרוב שאנחנו מרוחקים אני כבר מתחילה לחשוב אולי הוא בוגד בי...ואולי הכל בכלל רק בראש שלי..?

דרומית יקרה,
נכנסתם לשיגרה. העניין הוא שכאשר נכנסים לשיגרה כשיש מחוייבויות ברורות, כמו נישואים, כמו ילדים, כמו נוכחות של משפחה וחברים בזוגיות שלכם, יותר קל לקבל את הירידה בריגושים, ובזמן המועט יותר לזוגיות. כי יש לאילוצים הללו סיבה מובנת. אלא שאתם עם ירידה בנוכחות הזוגית, בריחוק שנוצר כתוצאה מכך, וללא נוכחות ומחוייבות אחרים שיכולים להשאיר את הנוכחות הרגשית שלכם יציבה. ללא כל אלה, האכזבה מהחסר ללא שיש אלמנטים זוגיים אחרים מחייבים שממלאים אותו, ואשר "מסבירים" לך למה גם לחסר הזה יש משמעות, מרחיקה. וזה כנראה מה שקורה לכם. הצרכים של העבודה לבדם לא מספיקים. מה עוד שאתם גרים בנפרד, ולכן המפגש ביניכם עוד יותר דליל. לכן, טבעי שזה כך. זה לא אומר שלו הייתם חיים ביחד, ועם ילדים עכשיו, זה לא היה בסדר ומקובל. מבינה?וכשרחוקים יותר זה מזה, משהו במומנטום של התקרבות ורצון לחיים משותפים לכל החיים, דועך. אני חושב שכדאי לשנות משהו, שזה אומר לפחות מגורים משותפים, כדי לאפשר את זה מחדש ולראות לאן זה הולך. אחרת, סביר להניח שהמגמה תמשיך