יחסים עם האח הגדול: פתרון אפשרי

שלום,
אני בת 24 ויש לי אח גדול בן 27. מאז שאני זוכרת אותנו ילדים קטנים תמיד היינו רבים על כל שטות והוא היה מתייחס אליי נורא לא יפה ואני הייתי מחזירה יחס לא יפה וככה זה המשיך עד שלקראת גיל 20 החלטתי שנמאס לי מזה, שאי אפשר לרדת לרמה הזאת בכל פעם מחדש, הוא היה ממשיך להתייחס אלי לא יפה אפילו כשהיה בן 24, כלומר היחסים העכורים הם לא היו סתם קטע של "ילדים קטנים", זה המשיך . היו ניסיונות כושלים מצדינו לנסות להבין אחד את השני (אני יכולה לספור באצבעות ניסיונות כאלה, הם היו נדירים למדי) אבל בסוף יוצא שאנחנו לא סובלים אחד את השני. הוא לא מבין אותי בכלל, ואני כנראה לא מבינה אותו. בעבר לקיתי בהפרעות אכילה ודיכאון והוא בכלל לא הבין את הסבל שלי, הוא התייחס לזה כאל סוג של "דפיקות" (מהמילה דפוק) . היום מצבי יותר טוב בהרבה, אבל חורה לי שלמרות כל מה שעברתי אחי עדיין מתעקש לטעון שאני אחראית לכל מה שקורה בינינו ושאני רעה ונקמנית כלפיו, אבל איך אהיה נחמדה כשהוא כזה לא נחמד? הוא ממשיך להזין מעגל קסמים ולא בא לקראתי בכלום, לכאורה כן, אבל גם שהוא עושה משהו למעני זה נעשה בכזה אי רצון שאני לא מאמינה שאנחנו משפחה בכלל. המחשבה שלו על לתת לי משהו שאני מבקשת מפרשת מצדו כתביעות שלי ממנו. הוא אומר לי "תעופי, אני לא חייב לך כלום", הוא טוען שאני רעה אליו וזה נכון שאני ממש שונאת אותו לפעמים אבל זה בגלל שיחס גורר יחס וככה נקלענו למעגל קסמים שאין ממנו מוצא. נראה לי שזה מפריע לי יותר מאשר לו כי הנושא מעסיק אותי, וגם חיי באופן כללי לא פעילים כמו שלו, אני אדם שטעם סבל קיומי שלא נראה לי שאחי מבין בכלל, אני לא מבינה אך זה שאין בו טיפת התחשבות אחרי כל המשבר שעברתי. לא יודעת מה לעשות, מרגישה רע עם זה שיש לי בן משפחה שהוא עושה לי יותר רע מטוב, לא מבינה את זה, לא מבינה למה זה צריך להיות ככה , לא מבינה איך אפשר לשבור את מעגל השנאה והטינה אחד לשני. מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה ?ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה שאני פשוט שונאת אותו, שונאת שהוא בכלל מעמיד אותו במצבים כאלה : (

אני מקבלת רושם שאחי רואה אותי באור שלילי, בבוז.הוא לא מבין ולא רוצה להבין כנראה את הקשיים שעברתי בחייםהוא לא מעוניין שאדבר איתו, טוען שאני מפטפטת יתר על מידה ואומרת דברים ללא תכלית, בקיצור הוא פשוט מבטל אותי ואת אישיותי ואני לא מעניינת אותו. עד כאן הכל עובדות מצערות.עכשיו מה שאני לא מבינה זה למה לכל הרוחות אני ממשיכה לפנות אליו ומרגישה צורך לגרום לו להבין אותי? כמה אפשר לחזור על אותה טעות שוב ושוב? נכוותי כבר מספיק פעמים, הוא גורם לי להיות קרירה, הוא תמיד הוציא ממני את הצדדים הלא נעימים שבי. כואב לי כ"כ שכך הוא רואה אותי, שכך הוא מתייחס.מה כ"כ נורא בי שהוא כ"כ סולד ממני? סולד מכל מילה מיותרת שאני אומרת לו. אין אצלו "שיחת סתם" הכל תכליתי, אין רגש, אין אכפתיות, אין כלום. ואני מנסה לשנות את זה. אולי זה באמת מגיע לי, מגיע לי לכאוב ולהפגע עד שהאסימון יפול כבר ואני אלמד לנתק את עצמי מיחסים האלה. לא משנה שהוא "אח", זה לא באמת משנה משהו. אנחנו שני בני אדם שלא מסתדרים והגיון אומר לי ללכת משם, להרפות. חבל שמשהו ברגש מחזיר אותי שוב ושוב לחיטוט בפצע הזה. חבל שאני לא אטומה כמוהו ופשוט מוחקת אותו מהתודעה כמו שהוא עושה.מדהים איך זה שהאנשים שפוגעים הכי הרבה הם דווקא מהמשפחה.

אני יקרה,
אתם בגיל שבו כל אחד כבר אמור לחיות את חייו העצמאיים, ועדיין את עסוקה מאד ביחסים שבינך לבין אחיך, שאינם נובעים מעשיית רע זה לזו אלא על רקע של שיחות, שכרגע אינן הכרחיות. הן יותר תוצאה של ציפיות לתקשורת טובה ולהבנה הדדית. הקשיים שאת מדברת עליהם מאד מזכירים קשיים בתקשורת שיש לפעמים לזוגות נשואים, ואתם יכולים, בעקרון, להגיע לטיפול במשותף לשיקום היחסים, די בדומה לזה של יועץ זוגי. זה מותר וזה אפשרי, אבל אני חושב שהוא יסרב בכל תוקף, ויגיד לך שאם את רוצה ללכת לפסיכולוג כי יש לך בעיה, אז בבקשה, אבל גם שאת לא צריכה לערב אותו בזה.אז למה שלא תשמרי מרחק, ותני לזמן לעשות את שלו. יש סיכוי שזה יקרה, לאחר שהמשקעים ישכחו בהדרגה, ולאחר שכל אחד מכם יתיישב בבית משלו, יגדל משפחה, ובאיזה שהוא שלב בחיים החדשים, יש סיכוי לא רע שהיחסים שביניכם יקבלו תפנית לכיוון החיובי, של תמיכה וגיבוי.