יחסים: חינוך, כוח והתפשרות

ד"ר חסון שלום.
מצטער שגם אני בנושא קמצנים במשפחתי.לאשתי יש 2 אחים , אחד מתנהג בכבוד לזולת ולסביבה המשפחתית שלו .השני במצב כלכלי מצויין משום מה שונה ומתנהג ברוב המקרים בצורה אנוכית , סנובית ואולי גם קמצנית , לא נתקלתי פעם אחת שאחייה שאל את אחותו מה שלומך , האם את צריכה משהו או עזרה במשהו , תמיד אשתי מתקשרת אליו והיחסים הם בכיוון חד צדדי בלבד זה אומנם בין שניהם שזה לא עניני אבל במקרים רבים זה גולש ומפריע ביחסיםאצלי בבית .אשתי לשמחתי מודעת להתנהגות זו , אבל אינה רואה צורך לשוחח איתו על כך בטענה שהוא ילד גדול שלא ניתן לחנך אנשים והוא לא חייב להתנהג כמוני או כמונו , הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג וזה אחייה לטוב ולרע .ההתנהגות שלו מאד מפריעה לי כי איך אציג את זה , הוא רק לוקח וגם מנצל .נקודה נוספת שמפריעה היא שחתני אלמן אדם מבוגר שצריך מדי פעם עזרה ותשומת לב (האח השני גר רחוק ומגיע פעם בשבועיים לבקר את האב) כך שכל העומס נופל על אשתי ועלי והבן מנצל זאת ונותן לנו לעשות הכול והוא כאילו לא שייך למשפחה הזו וגם כאן אשתי שותקת וטוענת שאינני חייב לעזור לאביה "אף אחד לא מכריח אותך " .אני משתדל לא להתערב ביחסים ביניהם ולהגיע למצבים שמשפחתי תהיה יחד עם משפחתו על מנת למנוע מבוכה בנושא מי משלם וכו"י.הבעיה הקשה לי ביותר היא שאשתי למרות הבנתה מושכת יותר ויותר ליחסים קרובים עם אחיה ומשפחתו כמו טיולים יחד , יציאות לבלויים יחד ועוד ושם אני נתקל בתופעה שמרתיחה אותי ולכן אני מנסה להתרחק למורת רוחה של אשתי מה לעשות אין לי כימייה איתו בגלל הנושא הזה .אני טוען שככול שלא אראה ולא אתקל בהתנהגות הזו זה פחות יפריע לי .מה לדעתך עלי לעשות במקרה שלי .תודה.אלי

אלי יקר,
אנחנו כל הזמן מחנכים אנשים, וכל הזמן אנשים מחנכים או מנסים לחנך אותנו. הרבה יותר קל "לחנך" אנשים כאשר אנחנו בעמדת כוח, כמו למשל מול ילדים. קשה יותר כאשר אנחנו בעמדה שוויונית יותר. במקרים כאלו אולי אפילו המילה "חינוך" הופכת להיות לא נכונה. אנחנו מתאימים את עצמנו לאחרים שהם משמעותיים בחיינו, ומנסים לגרום אנשים שאנחנו משמעותיים בשבילם להתאים עצמם אלינו. במקרים כאלה, הכוח לפעמים מפריע, כי הוא גורם התנגדות. במקרים כאלה, לעיתים קרובות דווקא חיזוקים חיוביים יכולים לעשות פלאים. מה וכמה, זה תלוי באישיות של שני הצדדים.אבל שוב, גם כאן כמו בפניות הקודמות בעניין זה - הקושי העיקרי הוא בינך לבין אשתך, והוא קשור לשאלה עד כמה אתה מוכן לעשות למענה, והאם אתה מוכן להתפשר ו"לא לכעוס" למענה? האם אתה מוכן לקבל את הצרכים של אשתך, או האם אינך נותן להם מקום כי לדעתך הם סימנים של חולשה ואינם ראויים? - זה לא הופך את הדעה שלך לנכונה יותר או פחות, אלא ללעומתית יותר לזו של אשתך. אתה אולי גם מכבד את אשתך פחות בשל כך, וזה אולי חלק מהקושי שלך. כי זה מפריע לך לעזור לה ולהקל עליה ולתמוך בה כשהיא צריכה את זה.כנראה שאתה לא תוכל לחנך את אחיה, אלא אם תיקח סיכון של עימות כולל, ואולי בכך תפגע ביחסים של אשתך עם שני אחיה, ובכך אולי גם תקומם על עצמך את אשתך, שתרגיש, וכנראה בצדק, שאינך מכבד את החלטותיה ואת שיקוליה - הרציונליים והרגשיים גם יחד (קרא משפט זה שוב, הוא משמעותי). לכן אתה חושב שהיא פראיירית. אני לא מתרשם ממכתבך שאתה רוצה לעשות זאת, ובצדק. מכיוון שכך, יכולתך מוגבלת. ונשארת לכן השאלה - האם אתה יכול למתן את רגשותיך, ולכבד את החלטותיה של אשתך למרות שאתה חושב שהיא פראיירית? - ובכך גם אמרתי שזה לא קל לך, כי זה מעביר אותך אל השאלה: האם תוכל לקבל את התחושות שלה כלגיטימיות?