יחסים זוגיים: התנהגות נסוגה של בן הזוג

שלום,
אני ובעלי נשואים כבר 6 שנים ושי לנו ילדה בת שלוש ואני עכשיו בהריון בחודש שישי. מאז שאני מכירה את בעלי, מאז שהיינו חברים, תמיד הוא היה מסתגר בתוך עצמו אחרי מריבות, ואף פעם לא אהב לדבר על מה שהפריע לו או מה שהפריע לי. עדיין, למרות כל זאת, אנחנו מנהלים יחסי נשואין טובים ואוהבים. הבעיה היא שכלפעם שיש ביננו מריבה רצינית, הוא כאמור נסגר בעצמו ולא מדבר איתי. רק אם אנ יפונה אליו בדברים של היום יום. כיוון שאני טיפוס בדיוק הפוך ממנו בהקשר הזה, אני לוחצת ומנסה לדבר איתו, אבל הוא כאילו נסוג לאחור ופשוט לא עונה לי לטלפונים. זה כמובן מאוד מעליב אותי ופוגע בי. הוא ממש לא רוצה ללכת ליועץ. הוא טוען שהכל בסדר ביננו ושטוב לו אבל שלפעמים אנ יפוגעת בו. עדיין הוא לאמוכן לדבר על זה. גם אחרי שאנחנו משלימיםזה כאילו עובר מעצמו. העניין הוא שלמרות שיש לי ביטחון בו וביחסים ביננו, כל פעם שזה קורה אנ ינלחצת ושונאת את המצב הזה, ומנסה להחליק הכל. הכוונה שאנ ימתקשרת אליו עוד ועוד, ומנסה לדבר איתו על סתם דברים. ואז כשהוא לא עונה לי אני פשוט בוכה (במיוחד עכשיו בהריון). זה לא קורה הרבה, המריבות האלה, אולי פעם בחודש חודשיים, אבל כשזה קורה אני פשוט לא יודעת מה לעשות.נמאס לי להעלב ולהיות זאת שעושה את הצעד הראשון. מצד שני אני פוחדת שאם לא אעשה את הצעד הראשון, זה יגיע לממדים רציניים יותר. שלא נדבר הרבה זמן ואז יהיה ממש קשה. פעם זה קרה ולא דיברנו שבוע, והיה לי ממש נורא. אנ ילא יודעת אם הבת שלי שמה לב לזה (היא בת שלוש) אבל במצבים כאלה, פשוט כשהוא חוזר מהעבודה, הוא משחק איתה ואני "נעלמת" בבית לדברים אחרים.ההתנהגות שלו זה לא רק איתי. אם הוא רב עם מישהו אחר, תמיד הצד השני צריך לעשות את הצעד הראשון. פעם הוא לא דיבר עם אחותו בגלל שהוא נפגע כמעט חודש, עד שכולם ביקשו והתחננו ובסוף הוא הסכים.ההתנהגות שלו מאוד מקוממת אותי. היא אגואיסטית ומעליבה. תמיד מישהו אחר, או במקרה שלנו-אני, צריכה לעשות את הצעד הראשון. אבל מה לעשות? אני אוהבת אותו מאוד מאוד ואנ ייודעת שהוא אוהב אותי. אבל הוא עקשן וגאוותן. ולא מוכן לעשות כח צעד.האם במצבים כאלה פשוט להתרחק ממנו? שהוא יעשה אתהצעד הראשון, כמה זמן שזה יקח? לא להתקשר אליו? לא לדבר איתו?

נועה יקרה,
את צודקת בכך שקשה לקיים יחסים זוגיים כאשר הוא מעניש אותך בכל פעם שמתעוררים ביניכם חילוקי דעות משמעותיים, ותחושת הפגיעות שלך וההתנגדות שלך לזה היא נורמלית וסבירה לגמרי. אבל השאלה המרכזית כאן היא – מתי, ובאלו תנאים יביע אדם (בן זוגך) את מחאתו דווקא באופן שבו הוא עושה זאת, כלומר על-ידי נסיגה לתוך קונכיתו, והתעלמות?אתן לך תשובה אפשרית אחת: יכול להיות שקשה לו להתמודד עם היכולת המילולית שלך (או של אחרים), או שהוא לא מצליח להראות לך שהוא צודק כאשר הוא חושב שהוא צודק, או שהוא לא רוצה להודות שאת צודקת כאשר זו המסקנה שלו, או שקשה לו להתמודד עם עימותים ועם הרגשות הנלווים להם. במקום להתמודד איתך במקום שבו הוא צריך להתמודד איתך, הוא נסוג, ובכך הוא מעניש אותך – והוא יודע זאת היטב. יכול להיות גם שאת (וכל מי שהיו לו ויכוחים מסוג זה בעבר) מלמדת אותו שכך הוא מצליח להגיע למה שהוא רוצה. את מבקשת מחילה, הוא לא מאבד את הסטאטוס שלו, והוא מרגיש חשוב בעינייך, כי אחרת לא היית יוזמת את הקשר. כלומר, בעזרת ההתרחקות שלו הוא מעניש אותך מחד, ומודד את חשיבות הקשר שביניכם בעינייך, מאידך.זו אינה דרך בריאה לעשות כך, אבל מנקודת מבטו, היא מתגמלת אותו. ואת לא רוצה לחכות שבוע עד שתבואי להתפייס איתו, כי אז, בפעם הבאה שתרצי להראות לו שאת באמת כועסת, תצטרכי לחכות שבועיים, ויש לדברים האלו נטייה להסלים.את צריכה קודם כל לבחון את אופן הויכוחים החריפים ביניכם, ולראות מה את יכולה לעשות כדי למתן אותם, וכדי להגיע לדיון ענייני באותה שפה (וצריך ללמוד לעשות את זה). נתחי את אופן הויכוחים שהיו ביניכם, ונסי ללמוד היכן נוצרים קצרים, כי את צריכה לזכור שיותר חשוב להיות חכם, ולהגיע למטרה, מאשר להיות צודק, ובודאי יותר מאשר להיראות צודק (לא שאין לזה חשיבות, אבל המטרה העיקרית היא לחיות בשלום ובאושר, לא?). ויכול בהחלט להיות שתצטרכו לעבוד עם איש מקצוע כדי ללמוד לעבוד כל אחד על חלקו בתקשורת שביניכם.