יחסים בעבודה: מה לעשות?

שלום רב
אני כותבת לך כשאני כאובה מאד ועצובה,ואני מקווה לא לצאת מפרופורציות.העניין הוא כזה,כתבתי לך מספר פעמיים בעבר.אנחנו זוג בני 28 נשואים מגיל 20,ללא ילדים.עובדים יחד בעסקים של בעלי.לאחרונה בעלי פתח חנות(בת 4 חודשים)ונמצא בה מהבוקר ועד 22:00 בלילה.גם אני צריכה להימצא בה,וגם בעסקיו האחרים.אי כמעט ולא נמצאת בבית ,לא מגיעה לנקיון,לבישול,ואין תחושה של בית.מגיעה הבייתה מתקלחת ונכנסת למיטה עם חומר לימודי ונרדמת.כנ"ל גם הוא.יש לנו המון מריבות בעניין העסקים בעיקר בגלל שהוא חושב שאני לא משקיעה מספיק.אני מוצפת כל היום והלילה בפניות של לקוחות הרוצים לבצע הזמנות,להתלונן וכ"ו,גם טלפונית וגם פיזית בחנות.אני מרגישה שאני "נשרפת"ואין לי יכולת לעשות שום דבר אחר.נקודת האור היחידה בחיי הם לימודי התואר השני שלי פעם בשבוע מהבוקר ע הערב,זהו יום חופשי בלי טלפונים ובלי רעש.יום למחרת אני כמובן מקבלת זבנג,כי הוא לא עונה לטלפונים,אלא רק נמצא בחנות הפיזית,ולא מטפל בוירטואלית.כרגע הוא נמצא כבר שבועיים וחצי במילואים,והכל הכל הכל נופל עלי.אין לי אפילו פנאי לאכול.קודם התקשרתי אליו כי אני ממש רעבה אבל לא רוצה לסגור את החנות בלי אישורו,כדי לצאת לאכול,והוא כמובן אמר לי שהוא לא היה יוצא לאכול אלא מתאפק עד 15:00ובנתיים אוכל משהו קטן.אני מרגישה שאין לי חיים יותר בייחוד כשהוא במילואים אבל גם באופן כללי.הוא טוען שהמצב זמני עד שהעסק יתייצב.אני כועסת עליו מאד ופגועה ממנו קשות.לא רוצה בכלל לחשוב על ילדים איתו.הוא קר ואכזרי,וכל הזמן מצפה שאני אעבוד כמו עבד בעסקים.הוא כל הזמן אומר לי שעם אחריות כמו שלי ועם התנהגות כמו שלי מזמן כבר היו מפטרים אותי במקום אחר,ושהלוואי שלא יקבלו אותי לשום מקום שדרושים בו אחריות ואמון.אני ממוטטת.אין לי אנרגיות.ביום יום אתה יכול להבין שאין מה לדבר על יציאות,הצגות,דיבורים,ובילויים,חוץ מדיבורי עסקים.אני מרגישה שאני עונה לאנשים בטלפון בחמדות ובו זמנית בא לי לשפד אותם על שיפוד.אני עצבנית נורא!!אני רוצה לעזות הכל ולחפש עבודה כשכירה אבל חוששת מהתגובה שלו,וגם מאיך הוא יסתדר?מדובר על המון המון המון עבודה.אני גם חוששת מכך שתגרם לנו פגיעה כלכלית עצומה כי אני גם אחראית על כל הנהלת החשבונות וגביית הכספים מהלקוחות,מסירת החומר לרואה חשבון וכ"ו.איך אני יוצאת מהמצב הזה?

יעל יקרה,
יש שתי אפשרויות, או שאת מפונקת מדי, או שארגון העבודה שלכם לקוי, ואתם "קופצים מעל לפופיק" שלכם בשל התאווה לעוד ועוד כסף. את מכירה את עצמך. אם העבודה היא באמת בלתי אפשרית בהקף שלה, אז הציפיות שלו ממך דומות לאלו שלו מעצמו או יותר, ולא למה שאת באמת מסוגלת, וזהו ניהול לא נכון. אי אפשר לצפות ממועסקים שיעשו יותר ממה שהם יכולים. הוא רוצה אותך כמוהו, וכנראה, כמה מפתיע, את לא הוא.נניח לרגע שנמאס לך סופית, ושאת עוזבת אותו. איך הוא יסתדר? – סביר להניח שהוא ישכור מישהו לעבודה, כי אחרת העסק יקרוס, או שהוא יוריד הילוך, אם זה אפשרי, כי הילוך מלא לבד הוא לא יצליח. אז אולי עדיף כך? אולי עדיף, במקום שתעזבי אותו לגמרי, שתישארי בת זוג שלו בלבד, שיעסיק מישהו אחר במקומך, וירוויח אותך כאשתו. ואת, תחפשי לך עבודה אחרת, שתתאים ליכולות שלך ולרצונות שלך, ותרוויחי אותו כבן זוג שאינו מלחיץ בטרוף. או שתביאו עוזר חלקי, לחלק מהזמן.בסופו של דבר, זה כנראה עניין של סדרי עדיפות, ואני לא בטוח שהעברת לאישך את המסר, בצורה ברורה מספיק, שבתנאים הנוכחיים, את בדרך החוצה. בני תוכנית אלטרנטיבית שתוכל לאפשר לך לחיות איתו כבן זוג, ותגישי לו אותה כמשהו שהוא הכרחי לך, והכרחי לו, אם הוא רוצה לחיות איתך. ובסך הכל, אם הוא אוהב אותך, טובתך היא גם טובתו.