יחסים: איך לבנות אמון ולהתקרב לאחרים

קודם כל תודה על ההענות!!!אז ככה:(ואני אנסה להיות מתומצתת)אז כמו שאמרתי ישנו מוטיב חוזר ביחסים שלי עם הסביבה.נראה שאני לא מצליחה לפתח יחסים שהם על מי מנוחות,כל הזמן יש קצר עם מישהו.הנה כמה דוגמאות:בתיכון-סיכסוכים עם חלק מהמורים וכמה תלמידים.בצבא-היו לי 6 מפקדים שונים שמתוכם הסתדרתי רק עם אחד(למשך חודש בדיוק כי אז הוא עזב).כל הפעמים העזיבה היתה יוזמה שלי וכן עברתי פעם אחת מבסיס אחד לשני.אחרי השחרור טסתי לעבוד בחו"ל וגם שם לא הסתדרתי עם הבוסים שלי.בהתחלה הכל נראה מבטיח ונראה שיש אינטרקציה טובה אך עם הזמן היחסים משתנים.מזמן הפסקתי להאשים את הצד האחר.בצבא התיסכול היה גדול מדי, מה שהביא אותי למפגשים עם הקב"ן בבסיס.הוא טען שאני מפחדת מאינטמיות ומפחדת לנטוע שורשים וע"י חיבול בקשר אני מבטיחה לעצמי שאני שולטת בקשר,כלומר אני שולטת בצורה שאנשים יתייחסו אליי.הוא טען שגם איתו זה היה כך-ברגע שנוצרה קרבה והוא למד להכיר אותי יותר כך המפגשים פחתו,שכן אני זו שקבעתי מתי נפגש.כמובן שלא עשיתי זאת במודע והוא האיר את עיניי לכך.קראתי ספר שאומר שההתנהגות שלנו כמבוגרים היא ביחס ישיר לצורה שהתייחסו אלינו הורינו בילדות.האמת היא שאני זוכרת את עצמי מתלוננת בפניו על הרגשת עדיפות של אחיי על פניי.עד התיכון אני זוכרת את עצמי כילדה אהודה,חייכנית עם שמחת חיים.איפשהו בתיכון דברים התחילו להתפקשש,חוג החברים שלי הלך והצטמצם,עם הרגשת בדידות גדולה ומחשבות על מוות.כיום(בגיל 22)לא היתה לי מערכת יחסים משמעותית עם גבר ויש לי מעט מאד חברים קרובים,אם בכלל!אני חושבת שאני שומרת על היחסים איתם על אש נמוכה!אני מרגישה שהם לא נותנים לי הרבה ולא מקבלים ממני הרבה.הם טוענים שאני מזניחה אותם,ואני בסה"כ מרגישה די חנוקה.האם אני מפספסת פה משהו?האם אני לא יכולה להכיל אהבה?מה דעתך על מה שהקב"ן אמר?(כמובן בתימצות נוראי)ובכלל,על מה שכתבתי?כמה שהייתי רוצה לדבר על זה עם מישהו אבל אני לא יכולה-וגם ההורים שלי- לא יכולים לממן לי פסיכולוג,ולדבר עם חבר/ה שמהנהנים עם הראש ולכל היותר אומרים "יהיה בסדר" כי אין להם מושג ירוק מה להגיד ומה פירוש הדברים שאני אומרת זה לא אופציה,אז הכל נשאר בתוכי.אני מנסה להשתנות וזה נורא קשה :(אודה על התייחסותך

מאי יקרה,
חלק מהז'רגון הפסיכולוגי שבו הציפו אותך, להערכתי, לא חייב להיות נכון. עזבי את הילדות שלך, כי לא תיוושעי משם. את צריכה לבחון את יחסייך עם אנשים עכשיו. יש לי רושם שאת מרגישה, אולי מהר יותר מאנשים אחרים, שאת לא מקבלת מה שאחרים מקבלים, איבדת בטחון באנשים, ואולי לכן את צופה מוקדם מדי כשלון חברתי. את מבססת את זה לפי מה שאת מרגישה שקרה לך בעבר. את "יודעת" שאנשים לא באמת אוהבים אותך, ולא באמת רוצים בקרבתך, ואם הם עושים סימנים כאילו הם כן, אז אולי הם אינטרנסנטים, ועוד מעט תגלי מה באמת מסתתר מאחורי הדברים. במילים אחרות, את חשדנית, כי את לא נותנת אמון ביכולת של עצמך למשוך אנשים. אז את מתגוננת על-ידי שמירת מרחק, כדי שלא להפגע ברגע שהם יתחילו להתרחק.גם מה שכתבתי כאן, הוא ניתוח פסיכולוגיסטי מוקדם מדי. קחי את זה בערבון מוגבל. אני מציע לך קו מחשבה. אני חושב שאת בעיקר לא מאמינה בעצמך. נסיון העבר שהוביל אותך לחשיבה הזו יכול להיות נכון, אבל הוא יכול להיות גם שגוי. בגיל שלך אנשים ויחסים כבר שונים באופן משמעותי ביחס למה שהיה לפני 5 שנים, כך שיכול בהחלט להיות שמה שהיה אז, לא נכון היום. אי אפשר להתקרב לאנשים מבלי לקחת סיכוני פגיעה. אם תרשי לעצמך להפגע, תצליחי גם ביחסים שלך עם אנשים. לא עם כולם, אבל עם חלקם. אבל בשביל זה צריך יותר אומץ והעזה, ולא להתייאש מכשלונות. המכתב שלך "קרבי" מספיק כדי לומר לי שכנראה שיש לך האומץ לעשות את זה. אם תביני מה המטרה ומה האמצעים, יהיה לך קל יותר.