טיפולים זוגיים: גישה התנהגותית-ביולוגית

שלום
ד"ר אורן חסון, ותודה על הפורום המעולה!יש לי שתי שאלות:אני בת 28 וגם בעלי, אנחנו נשואים 4 שנים. לפני בערך שנה הלכנו לפגישות יעוץ עם אדם שעד כמה שידוע לי אין לו הסמכה מקצועית (אולי כן... אבל נראה לי שלא), אך יש לו הרבה נסיון והוא עוזר לאנשים לגמרי בהתנדבות. זה היה לפני הרבה זמן, אז אני מקווה שאני מדייקת. הנושא שהעלינו היה המשפחה שלו והיחס (הרע) שלהם אלי. בפגישה הראשונה תיארתי מספר מקרים בהם קיבלתי יחס מזלזל ואפילו מזלזל מ-א-ו-ד. המטפל הקשיב בפנים חתומות לגמרי. עד כמה שאני מבינה יש סוג כזה של גישה טיפולית, לא להראות שום מעורבות. זה גרם לי להרגיש, שהדברים שאני מספרת לא נראים בעיניו חמורים בכלל, אפילו לא קצת, ושהוא לא מבין אותי בכלל. הוא אמר שיכול להיות שהנורמה במשפחה שלהם זה שיורדים אחד על השני ואולי אני פשוט לא רגילה לזה. הוא גם שאל: "יכול להיות שאת היית קצת רגישה?". אני אדם שביקורתי גם כלפי עצמו, ואני מודעת לזה שהאמת המושלמת לא נמצאת אצל אף אחד, גם לא אצלי, וגם אני יכולה לטעות לפעמים, וכן, גם יכול להיות שלפעמים אני אולי רגישה מדי. אז עניתי שיכול להיות.בפגישה השניה הוא "השתמש" בזה נגדי: "ההורים שלו הם ודאי אנשים טובים, וברור שיש להם רק כוונות טובות, וגם אתהרירגישה מדי" (אולי צריך להבהיר שהוא לא פגש את ההורים של בעלי מעולם). עניתי לו "אני לא רגישה" ואז הוא קצת נסוג מהקביעה הזאת עלי. אני לא זוכרת בפירוט מה עוד היה, אבל זה הספיק לי ולא הגענו אליו יותר.יכול להיות שאצל מטפל מוסמך זה לא היה יכול להתרחש, אבל זה מה שאני אולי שואלת. המסר שקיבלתי היה שצריך "למצוא חן" בעיני המטפל, להגיד את הדבר הנכון. שהמטפל לא אובייקטיבי, אלא מנסה למצוא פשרה שכולם יסכימו עליה. ואם איזשהו צד מרשה שידרכו עליו, אז גם המטפל ינצל את זה, העיקר שכולם יהיו "מרוצים". ואני חשבתי שהתפקיד של מטפל הוא להבין את הסיטואציה ולטפל בה בצורה אמיתית.אולי אם אני אקצין את זה, זה נתן לי הרגשה שיכול להגיע ליעוץ זוג בו הבעל מכה את אשתו והמטפל ישאל אותה - יכול להיות שגם את לפעמים מתנהגת לא בסדר? יכול להיות שאלה אולי לא מכות כל כך רציניות? יכול להיות בעצם שמגיע לך להיות אשה מוכה כי את בעצמך אמרת שאת לא בסדר?זה מאוד מטריד אותי, כיון שאנחנו שוקלים ללכת ליעוץ זוגי (מסיבות אחרות), ואם ככה זה עובד בכל מקום, אז נראה לי שאני אוותר על יעוץ כזה. או שלפחות אגיע "מוכנה לקרב", כלומר אדע להיזהר בדברי, ואשים לב שלא לתת שיעשו עלי מניפולציות. אני מאוד מקווה לשמוע שמה שסיפרתי הוא מאוד לא מקובל...שאלה שניה - אני מבינה שיש הרבה סוגי טיפולים ועוד יותר מזה סוגי מטפלים (כי כל אחד נותן את הפן האישי שלו). יש טיפולים יותר מהירים ויותר איטיים. טיפולים שמגיעים לשורשים העמוקים וטיפולים שמנסים לפתור את הבעיה שעל פני השטח (coaching?). טיפולים בהם המטפל לא מעורב, אלא מקשיב "בשקט" וטיפולים שבהם המטפל נוטה יותר להביע את דעתו או לתת עיצות. זה מה שהצלחתי להבין עד כה, במילים שלי. אני אשמח אם תוכל לתת סקירה מסויימת על סוגי הטיפולים הקיימים. אני מעוניינת בכך כדי לדעת מה לשאול לפני תחילת הטיפול, ולא לבזבז כסף יקר ורק אחר כך להבין שזה לא מתאים. ברור שרק אחרי שנפגשים אפשר לדעת האם המטפל הספציפי מתאים לנו, אבל עדיין אפשר לעשות סינון כלשהו מראש. (מה אתה היית שואל, לו היית רוצה ללכת לטיפול?...)הרבה תודה על הסבלנות ועל הנכונות!שרון

שרון יקרה,
אני לא יודע מיהו האדם שאצלו הייתם, ומה זה אומר שהוא לא מוסמך. מה הוא כן?ואלחש לך לא בסוד: גם אני לא מוסמך כמטפל, כי אני לא מגיע מהתחום הפסיכולוגי הקונוונציונלי, אלא מהתחום ההתנהגותי-ביולוגי. אבל אני מגיע עם קרדיט אחר, אקדמאי-מחקרי, ועם דיסיפלינה מאד ברורה, גם אם חדשה (פסיכולוגיה אבולוציונית), שפסיכולוגים קונוונציונליים לא מכירים, ולכן גם לא יודעים להשתמש בה (פרטים נוספים, אם תרצי, תמצאי אצלי באתר:www.orenhasson.com, הן בקישור של היעוץ הזוגי, והן במאמר על הפסיכולוגיה האבולוציונית).פרטים על סוגי הטיפול השונים תוכלי למצוא במאמר שנכתב ב-Ynet. להלן הקישור.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2837437,00.htmlמאחר שהדיסיפלינה שלי, של הפסיכולוגיה האבולוציונית, אינה מצויה במאמר הזה, אולי אוסיף פיסקה קצרה בנושא זה: הפסיכולוגיה האבולוציונית יוצאת מתוך הנחה שאנחנו מחפשים הצלחה, ושלהצלחה הזו יש שֵם, כלומר, מרכיבים ברורים שהאבולוציה טבעה בנו, ושאנחנו מנסים ליישם. בהתאם לכך אני עוסק קודם כל בהגדרת הצרכים והמוטיבציות של בני הזוג, ולכן גם בקונפליקטים שיש ביניהם, ואחר-כך בעבודה על התקשורת שביניהם – נושאים שיש לי בהם כלים ותובנות מקצועיים – מתוך מטרה לספק לבני הזוג כלים להיות יותר מאושרים בזוגיות שלהם, אם זה אפשרי, או מחוץ לה, אם זה הטוב ביותר שהם יכולים להגיע אליו (מסקנה שהם צריכים להגיע אליה בעצמם). את מבינה מכאן שזה שונה מהגישות הפסיכולוגיות הפסיביות. זה קרוב יותר לפסיכולוגיה ההתנהגותית והקוגניטיבית, ובמידה רבה גם ל-coaching– בהבדל שהידע שלי מסתמך יותר על מחקרים התנהגותיים חדשים מאשר על אימון שנעשה על-ידי מאמנים אחרים, שלמדו גם הם ממאמנים שלהם (כלומר, באימון אישי יש הרבה הסתמכות על אינטואיציה, שיכולה להיות טובה במקרים רבים, תלוי כמובן ביכולות האינטואיטיבות של המאמן, אבל גם יכולה להיות בלתי מדוייקת, או לא מעודכנת). בכל אופן, העובדה שאת מרוצה מהפורום, ושרבים מהפונים כאן עוברים אונליין תהליכים משמעותיים שמסייעים להם (כדוגמא ראי את הפניה שמעליך), מעידה על יעילות הדרך הזו.

תודה רבה על התשובה. הכתבה שצרפת מאוד מעניינת.האדם שאצלו היינו הוא רב של קהילה. אני לא יודעת האם ואיזה הכשרה אחרת יש לו. אני יודעת שיש לו הרבה נסיון מעשי. אבל האמת שזה לא מה שחשוב לי, רק חשבתי שזה פרט שכדאי להזכיר.מה שחשוב לי זו ההרגשה שלי, שהוא ניצל איזו חולשה או חוסר ביטחון שלי על מנת להגיע לפתרון. רציתי לשאול מה דעתך.ואולי אני באמת סתם רגישה מדי...

שרון יקרה,
להיות רגיש זה טוב. זה מאפשר לנו לדעת מתי פוגעים בנו ולהגיב בהתאם, וזה גם מאפשר לנו לדעת מתי מחמיאים לנו ותומכים בנו, ולהתחזק, וגם כן להגיב בהתאם. להיות רגישמדי, זה כבר עניין יחסי, בהתאם לנורמה, ובהתאם למה שבאמת קורה ביחסים. רגישה מדי תהיי אם תחשבי שהבנת התנהגות, הבעה או אמירה של הצד השני באופן מסויים, כאשר באמת זה לא כך. כלומר, שהתגובה הרגשית שלך היתה מוגזמת ביחס לנסיבות. את מבינה לכן שעד שלא אדע הרבה הרבה יותר, ממילא לא אוכל להגיד לך אם את רגישה מדי.הלכתם לרב של קהילה, שכנראה מנוסה בבעיות שמגיעות אליו, אבל שבא גם עם מטען של הטיות ומסורת. אני בטוח שיש רבנים שיודעים להתעלות מעבר למטענים שהם באים איתם, ורגישים דיים כדי להבין את הרגישויות והצרכים של הבאים אליהם לייעוץ. האמת היא שגם מטפלים שונים, גם אם הם מוסמכים, מגיעים עם המטענים שלהם, האישיים והמקצועיים, וגם הם צריכים לדעת, וזה אמור להיות חלק מהאימון שלהם, להתעלות מעבר להטיות הללו, ולדעות המוקדמות שהם באים איתן, כדי לסייע למי שמגיע אליהם לטיפול. וגם שם נכשלים לפעמים. את זה את יכולה לראות באופן שהוא משוכתב כמובן, כסיפור ולא כמסמך דוקומנטרי, בסידרה "בטיפול" בערוץ 3.אם את מרגישה שניצלו חולשה שלך כדי להגיע לפתרון שהוא קצת כפוי עלייך, הרי לא עשו עבודה טובה. יכול להיות שלא נתת לזה מספיק צ'אנס, ושהדברים היו מסתדרים יותר לטעמך בהמשך, אבל פתרון נכון הוא פתרון שאת מרגישה שהוא הטוב ביותר לבעיה הנתונה, בתנאים שבהם מדובר, ועל-פי הצרכים (ולא הטוב ביותר בעולם אידיאלי, כי העולם, לצערנו, לא יכול להיות אידיאלי לכולם בו זמנית).

לגבי התוכנית - לשמחתי אין לי טלויזיה, אז אני לא יכולה לראות אותה.אתה אומר שהדרך שבה הוא נהג יכולה להיות נכונה או לא נכונה, זה לא תלוי בדרך עצמה, אלא באופן שהמטופלים יתפסו אותה. אני מבינה נכון?אם כן, אז במכתב הראשון נתתי דוגמא לדרך טיפול בבעל מכה. המטפל יסביר לאשה המוכה שהיא אכן אשמה ולכן מגיע לה לקבל מכות, והיא זו שצריכה לשנות את התנהגותה. כיון שגם ככה היא נוטה בדרך כלל להאשים את עצמה, היא מסוגלת להסכים עם דברי המטפל, ובזאת מצאנו פתרון שמקובל על כולם. אבל זה לא ממש פתרון טוב, נכון?אם לא הבנתי נכון את דבריך, אודה לך אם תסביר לי שוב.תודה רבה על הסבלנות, אני מקווה שאני לא מעיקה עליך בהתפלספות...שרון

שרון יקרה,
אני מאד מקווה מאד שלא את זה את מבינה מהמכתב שלי. דברתי על מציאת פתרון שאת כמטופלת תרגישי שהוא טוב ומתאים לך. מצב של איזון זוגי שבו הבעל ממשיך להכות את אשתו, או מתעלל בה נפשית ומילולית, או שהיא עושה את זה לו, אינו פתרון בעיני.

הבאתי בכוונה דוגמא שבה גם אם יש שביעות רצון של המטופל מהפתרון (או מה"פתרון") של המטפל, ברור שלא נכון לנהוג כך.כנראה אני לא מצליחה לשאול בצורה מספיק ברורה, אבל לא קיבלתי תשובה לשאלה שלי...זה לא רק ענין של מציאת פתרון, אלא גם קביעה מסויימת על האישיות שלי "את רגישה מדי", שמה אני אעשה? אני לא מסכימה איתה. והרגשתי שאני צריכה לגייס כוחות של בטחון עצמי ושל אסרטיביות בשביל להגיד לו שזה לא נכון. ויכול להיות שלא הייתי מצליחה לגייס את הכוחות האלה, כי הוא הרי אדם מאוד חכם ועם הרבה נסיון, אז כנראה שהוא צודק.הגישה המקורית שאיתה הגעתי לטיפול, היא שאני סומכת על המטפל. המסקנה שלי מאז, היא שאם בעתיד אלך לטיפול, אני צריכה להיזהר ולהגן על עצמי ולא לבטוח במטפל. וזה - אלא אם כן תגיד לי שזה לא היה מקצועי להגיד את זה, ושרוב המטפלים לא היו נוהגים כך.עכשיו אני אולי יותר מובנת?

שרון יקרה,
את תמיד צריכה לסמוך קודם כל על יכולת השיפוט שלך, גם כאשר היא עומדת בניגוד לעמדה של מטפל. אחרי הכל, מטפלים יכולים לעשות טעות, ויותר מכך, למרות המקצועיות של חלק מהם, בסופו של דבר מטופל בחיים שלך ולא בחיים שלהם. אלא שאת צריכה שיכולת השיפוט שלך תגיד לך, לפעמים, שאולי כדאי לנסות גישה אחרת, או לתת צ'אנס למטפל, גם אם את אינך שלימה עם ההצעות שלו. לכאורה דבר והיפוכו, אבל אולי זה אומר בעיקר שאת צריכה לתת צ'אנס למטפל אלא אם את בטוחה שמה שהוא מציע עלול להזיק לך.

עכשיו זה יותר מובן.ולגבי לתת צ'אנס, אולי לא ב100%, אבל אני די בטוחה שזה היה מזיק לי.לדוגמא, הוא טען שבעלי צריך לומר לאימו (כשיש לה טענות כלפי שאני עייפה, עצלנית, מה שלדעת שנינו לא נכון): "נכון שהיא עצלנית, אבל טוב לי איתה ואני אוהב אותה". וכיון שמה שהכי חשוב לה זה שלבנה יהיה טוב, הכי חשוב שזה מה שהוא ישדר לה.אני חושבת שלהיות תחת קונצנזוס של אשה עצלנית זה דבר שמאוד פוגע בי. גם בטווח הקרוב וגם בטווח הרחוק. ולמען האמת אני גם לא בטוחה שהכי חשוב לה שהוא יהיה מאושר, אלא איך היא נראית בעיני החברים שלה, כשהבן שלה התחתן עם כלה לא מספיק סנובית וצפונית כמוה (ואולי גם כמוהם).כשהתחתנו חשבתי שהמשפחה שלו נחמדה והתאמצתי כדי ליצור יחסים טובים ולהשתלב. נראה לי שדווקא הגישה הזו שלי נתנה להם יותר מקום "לטפס" עלי. כשנולד לנו תינוק, זו היתה נקודת מפנה די רצינית בשבילי, כי הרגשתי שהיא מסוגלת להיטפל אלי הרבה יותר באיך אני מגדלת אותו, ולא רציתי להיכנס לזה גם בשבילי וגם בשבילו.אימצתי את הגישה שלה, ואני פשוט מחזירה לה באותה מטבע. לעקוץ בחיוך לבבי. זה לא בא לי באותה טבעיות מדהימה כמוה, אבל יש לי מורה טובה ועם הזמן משתפרים... בהתחלה גם התייחסתי אליה יותר בכבוד ופחדתי "להתחצף" אליה. היום אני עדיין משתדלת לא להגזים, אבל אני קודם כל דואגת לעצמי.ואיך אני מרגישה? הרבה יותר טוב. אני כבר לא מרגישה כמו השטיח שלה. אני מקווה לא להפוך להיות כמוה... אבל זה נראה לי טוב לדעת להשתמש בדרך הזו, כלפי אנשים מאוד מסויימים... הבנתי שקשר טוב ונעים לעולם לא יהיה לנו, כבר ניסיתי את זה מספיק, ואין לי מה להפסיד.אני מקווה שזה בסדר לשאול עוד דבר....מה אתה חושב על הפתרון שלי?מה שכן מפריע לי זה שאולי הילדים שלנו יקלטו את זה, ואני לא יודעת אם זה חינוך נכון. מה אתה אומר?

תמר/שרון יקרה,
מה שאת אומרת לי הוא שנתקלת מקרוב באדם שמנסה לשלוט בך, ולמדת להלחם על המעמד שלך. ומה לעשות שהעולם אינו אידיאלי, ושמדי פעם יש להלחם על המעמד? עד כמה שזה מרגיש לא טוב, ושאנחנו רוצים לראות את עצמנו מחוץ למשחק הזה,העובדות לעיתים קרובות טופחות בפנינו. אז מדי פעם מוטב לדעת לשחק את המשחק. לא להזיק ולא לקלקל יותר מדי, אבל המשחק החברתי יכול להיות די מורכב, של לתפוס מקום באופנים מעודנים ומתוחכמים יותר, או במניפולציות חברתיות. וכאשר מפעילים את זה נגדך, לפעמים את במשחק בעל כורחך. במקרים כאלה, כשאין לך ברירה אלא להיות שם, מוטב לפעמים ללמוד את החוקים, ולדעת לשחק נכון עם הקלפים שיש לך. ופה ושם, לא נורא אם גם הילדים שלך ילמדו לעשות את זה, אבל נדמה לי שיש לך עוד זמן לכך. תוכלי למתן את ההשפעה עליהם לכשתרצי.