חילוקי דעות בזוגיות: פער גילאים והשפלה

שלום
ד"רראשית, תודה על הפורום המדהים הזה! על התשובות החכמות ועל הסבלנות!ולבעייתי: אני נשואה כשנה, אני בת 24 בעלי בן 30הזוגיות שלנו מדהימה בד"כ. הבעיה שלפעמים במריבות או ויכוחים הוא מדבר אליי לא יפה.. מילים כמו: טיפשה, מטומטמת, אין לך שכל.. ועוד כל מיני ביטויים לא נעימים.אני מצד אחד ממש רוצה להחזיר לו אך מצד שני מעדיפה שלא בשביל שלא אומר דברים שאח"כ אתחרט עליהם.הבעיה שזה חוזר על עצמו, וגם אם אני מראה לו שאני ממש כועסת זה לא ממש עושה עליו רושם.גם אם לפעמים אני מנסה לא לדבר איתו ולעשות כאילו "ברוגז" אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר מדברת איתו על עניינים שוטפים של הבית (טכניים) ולאט לאט חוזרים לדבר כאילו לא קרה. קשה לי מאוד שלא לדבר איתו ורוב הפעמים אני זאת שיוזמת שיחה אחרי מריבה למרות שאני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה.ניסיתי לדבר איתו הבעיה היא שהוא תמיד תמיד בטוח שהוא צודק ושאני הטועה, הלא בסדר.. ואיך לי, אין לי כוח לוויכוחים האלה כבר, אז רוב הפעמים אני פשוט שותקת ונותנת לעיניין להחליק...השאלה שלי היא מה אני יכולה לעשות בשביל שיבין שמבחינתי לדבר אליי ככה זאת חצית קו אדום שלא תתקבל בשום אופן? איך להיכנס לשיחה מבלי שזה יגלוש למריבה ול"את הבעייתית"?אשמח לתשובה,תודה רבה !!!

שני יקרה,
אולי יש קשר גם לפער הגילאים שביניכם, בשלב הזה שאתם נמצאים בו בחיים. ככל שיחלוף הזמן, תצטרכו להתגבר על זה ולשנות. אבל אדם בגיל 24 הוא לא אותו אדם בגיל 30 (ואני מדבר על אותו אדם בגילאים שונים, ולא על שניים שונים, כפי שאתם). כך שייתכן שהוא מתייחס אליך כאל עצמו בגילך, או שהוא חושב שגילו והסטאטוס שלו המקצועי, למשל (שלא כתבת על זה דבר, אבל זה אחד ההבדלים הגדולים בין גיל 24 ל- 30), מעמידים אותו במקום יודע יותר, ואולי לכן הוא מתקשה גם לקבל את דעתך כאשר אתם חלוקים. כפי שאמרתי, זה ישתנה עם הזמן, כי הפערים הללו מצטמצמים. אבל כרגע, העניין הוא שאתם לא מצליחים לנהל את חילוקי הדעות שביניכם, ובתסכול שלו - הוא נזקק לאלמנט ההשפלה, כי הוא לא מצליח לשכנע אותך, ואולי חושב שכך, דרך ההשפלה, הוא יצליח לפחות להכניע אותך. לא תמיד מי שיודע יותר הוא גם בוגר יותר, ולא תמיד מי שחושב שהוא יודע יותר גם באמת יודע יותר. את מרגישה, ובצדק, שהויכוחים ביניכם חוצים את הצד הענייני למשהו שאינו ראוי, ואת צודקת. את נאבקת בזה, בעזרת ברוגזים. הרשי לי לנסות זאת בדרך אחרת. קיראי בבקשה בדף העזרה הראשונה שבאתר שלישתי שיחות שניהלתי כאן בפורום בעבר, עם מישהי שהתקשתה להעביר את מה שהרגישה לבן זוגה. ראי זאת שם, תחת הכותרת "חיזוקים חיוביים", ואת שני השיחות, הראשונה והשניה. הן די ארוכות, אבל משמעותיות. קראי הכל.ואנא, לאחר הקריאה, שובי אלי, ואמרי לי מה את מרגישה ביחס לזה, ואם זה יכול להיות ישים גם אצלך.

היי ד"רתודה על ההתיחסות המהירהאני רוצה לפרט קצת ע"מ שתבין את המצב..אני בד"כ מאוד קלילה וזורמת, תמיד מפרגנת, תמיד מחמיאה.. כל הזמן אומרת לו שאני מרגישה שזכיתי שקיבלתי אותו. ואני באמת מרגישה ככה ולכן חשוב לי שהוא ידע את זה.בשנת הנישואים שלנו יצא שבעלי כמעט לא עבד כלל.. פיטרו אותו ממש בסמוך לנישואים שלנו, הוא ישב בבית מס' חודשים (קיבל אבטלה) עבד חודשיים-שלושה ושוב הפסיק לעבוד.הוא סטודנט ולכן קצת קשה לו למצוא עבודה.. הוא לא ממש מתפשר בקטע הזה למרות שהמצב הכלכלי מחייב אותו לצאת לעבודוכל התקופה הזאת אני בעבודה ובלימודים והוא בבית כל היום ולמרות שזה מתסכל אותי ברמה מטורפת, אבל ממש ברמה שבא לי לצרוח עליו שייקח אחריות על החיים שלנו אני לא עושה את זה כי אני יודעת שגם ככה הביטחון העצמי שלו בטח לא משהו בגלל שהוא לא מצליח למצוא עבודה שיהיה יציב בה ... אני לא רוצה להוסיף לו עוד קשיים על זהולמרות זאת, למרות שאני כל כך מנסה ומשתדלת, כל כך טורחת ועובדת על עצמי אני שומעת ממנו מילים כאלה .. לכן זה מתסכל פי כמההוא חכם מאוד, אבל אני יודעת שהוא גם תופס ממני ככה, פעם הגילאים לא ממש משפיע (לפחות ככה נראה לי) למרות שהוא מצידו לפעמים כן זורק לי "את עדיין ילדה" וכו (מה שמרתיח אותי עוד יותר)סליחה על המגילה, אבל איזה כייף לפרוק ;-)שוב.. תודה לך

שני יקרה,
כתבת דברים חשובים מאד, שמסבירים טוב יותר את הלך המחשבה והלך הרגש שלו. להיות במצבו, גבר שמאבד את מקום העבודה שלו, זה אכן קשה. גברים רבים במצב כזה מרגישים שהם מאבדים את משמעותם ואת ערכם כגבר. ויש לכך סיבה: בחברה שלנו, אכן הערך הראשון של גבר בעיני נשים, הוא הסטאטוס הסוציו-אקונומי. לפני מראה, לפני חוש הומור, לפני כל דבר אחר. כך מראים מחקרים רבים. בעלך מגיב כפי שהוא מגיב כאשר הוא חסר ביטחון. אולי הוא כן רואה תוכחה מצידך, גם אם את משתדלת שלא לומר את מה שאת חושבת, כי באופן טבעי, כשהוא מאבד ביטחון בעניין הזה, הוא מחפש סימנים לדעת מה את חושבת. חלקם אולי סימנים ממשיים, וחלקם אולי סימנים מדומים שהוא רק פרש אותם כביקורת. מה שאת לומדת הוא שבעלך במצב של לחץ ומצוקה, מגיב באופן שהוא מגיב, שאין ספק שאינו עוזר למצבו.יש מחקרים שמצביעים על כך שגבר שמאבד את מקום עבודתו, והמצב מתמשך, לא פעם עוזב את המשפחה עוד בטרם בת זוגו מחליטה להיפרד, בשל חוסר הביטחון הזה. עד כדי כך מגיע חוסר הביטחון. זה לא מקל עליך, ובעיקר כאשר את רוצה באמת לתמוך בו ולחזק אותו, כשאת מאמינה בו. אולי אם הוא יוכל לראות זאת טוב יותר, ולראות בך דמות חיובית, ולא לדעת ש"זה מתסכל אותך ברמות מטורפות", הוא לא ירגיש שהוא צריך להאבק בך, ויימנע מלהגיב בעוצמה על עניינים קטנים. והשאלה היא גם איך את יכולה להתמודד עם התסכול שלך, מבלי להוציא אותו בעקיצות, ברמזים או בציניות.לשניכם קשה, כל אחד בדרכו. גם אם הצורך שלו הוא לבלום ביקורת ולו גם הזעירה ביותר, כי היא פוגעת, אני לא מצדיק אמירות כמו אלו שהוא אומר לך. אני כן קורא במכתבך הן את הסבלנות שיש לך, והן את האמונה בו. אבל אם את רוצה להקל עליו, הוא צריך ממך את הסבלנות, והרבה. הביטויים הללו יירדו בהדרגה כשהוא לא יחשוד בך שאת מבקרת אותו או שופטת אותו, גם אם המילים שלך רכות בהרבה משלו. אם את מאבדת סבלנות, את אומרת לו שאת לא סומכת עליו. ואולי את באמת לא סומכת עליו יותר. חשבי על זה: ברור שאת חוששת מזה, אבל האם את באמת חושבת שהוא לא ישיג יותר עבודה ראויה לעולם?