חוסר ודאות לאחר פרידה

אני בת 25, נפרדתי מהחבר שלי וקשה לי להתגבר...אחרי תקופה מסויימת שיצאתי איתו, גיליתי עליו משהו שהוא לא סיפר לי (משהו שנוגע למשפחתו, ומתוך כבוד לרצון שלו אני לא מפרטת, למרות האנונימיות באינטרנט). זה יצר אצלי משבר באמון בו. הוא הסביר שהוא חשש מזה שלא ארצה להמשיך את הקשר איתו אם יספר לי בשלב מוקדם של הקשר, והתכוון לספר בהמשך. התגברנו על המשבר ויצאנו מחוזקים, אלא שלאחר זמן, גיליתי פרטים נוספים שהוא לא סיפר, והפעם לא הצלחתי להתגבר על הפגיעה באמון. כי פעם ראשונה זה דבר אחד, אבל אם גם אחרי שדיברנו על זה זה קורה שוב, אז מה יהיה הלאה? הרגשתי שמהמקום שבו אני נמצאת כרגע, קשה לי להגיע להחלטה נכונה, כי הרגש מפריע. הרגשתי שאני צריכה פרספקטיבה, ושרק במרחק של זמן מחוץ לקשר אצליח להגיע להחלטה נכונה בשבילי. שאם אמשיך בקשר אני לא אהיה שלמה עם זה. ולכן החלטתי להיפרד. (כי אם נכון בשבילי להיפרד, אז זה מה שאני עושה. ואם נכון בשבילי להמשיך, אני ממילא אוכל להבין זאת במאה אחוז רק ממרחק).כיוון שאני לא מספרת מה ה"דבר", אני חייבת להסביר, שהדבר הראשון הוא יחסית נפוץ ונורמלי, אבל הפרטים שבהמשך הם יותר "פיקנטיים...". ואני מבינה שלמרות שפתחנו את הנושא בפעם הראשונה, מבחינתו בעצם לא פתחנו, והוא עדיין חשש שאם יספר לי את האמת אפרד ממנו. ואגב, זו היתה הוכחה בשבילו שצדק, כיון שבאמת נפרדתי ממנו. ועוד דבר - באותו זמן אני לא הבנתי את ההבדל הזה בין שני הדברים, וממש הרגשתי מעילה באמון.כמובן שהפרידה היתה קשה לי מאוד, הרגשתי שקשר כזה לא יהיה לי שוב. איך אוכל לאהוב מישהו אחר, אם אני כל כך אוהבת אותו? אבל ההגיון הסביר לרגש, שרגשות דרכם לדעוך. שאפשר לאהוב באמת מישהו אחד ובזמן אחר לאהוב באמת מישהו אחר, שברור שקשה לי עכשיו, אבל עם הזמן זה עובר. וחיכיתי....אבל עבר מאז הרבה זמן ולמרבה הפלא זה לא עבר. רק אחרי שנפרדתי ממנו הבנתי עד כמה אני באמת אוהבת אותו. אני לא מפסיקה לחשוב עליו. אני כל הזמן עצובה. כשאני מוצאת את עצמי לבד אני גם בוכה. גם כשאני יוצאת עם אחרים אני לא מפסיקה לחשוב עליו. מהמרחק שבו אני נמצאת עכשיו, אני גם רואה את החסרונות שלו ולא לגמרי בטוחה שאני אהיה מוכנה לחיות איתם. אבל אני מבינה שאם אחרי תקופה כל כך ארוכה הרגשות לא דעכו ואולי אפילו התעצמו, אני מעוניינת לנסות לחדש את הקשר בינינו.אז... התקשרתי אליו והוא ממש לא מעוניין לחזור. בזמן שנפרדתי ממנו, הוא מאוד לא רצה להיפרד, גם הוא מאוד אהב אותי. אני לא יודעת מה עבר עליו בזמן הזה, אבל זו ההחלטה שלו.השאלות שלי:א. זה נראה לי די אבוד, כי הוא במפורש לא מעוניין, אבל האם יש דרך שבה אוכל לשכנע אותו לחזור? (אני מודה, שאחרי ששמעתי את זה ממנו, יהיה לי קל יותר להרפות ולהמשיך הלאה, אבל בכל זאת אני מאוד רוצה שנחזור להיות חברים).ב. בתור לקח לעתיד :( האם לדעתך נהגתי נכון כשהחלטתי להיפרד? מה היה הדבר הנכון ביותר שיכולתי לעשות?ושאלה באותו עניין, אבל בנושא שונה:ג. בתקופה שלפני שגיליתי את הדברים, היו כל מיני "רמזים" שראיתי, אבל החלטתי להתעלם מהם, כיוון שהיה לי בו אמון. (זה גם מסביר את המשבר הגדול). דברים שבמבט לאחור ממש לא צריך להיות "בלש" כדי להרים גבה או לשאול שאלה. פעם אחת מצאתי בחדר שלו מסמך אישי, כלומר סתם הרמתי נייר ומייד כשראיתי שזה מסמך פרטי הפסקתי לקרוא, אבל הספקתי לקרוא מספיק בשביל להבין משהו. ובכל זאת בחרתי להתייחס לכל הדברים האלה כאילו לא היו. אני לא יודעת אם זה נקרא במודע או לא במודע... כי הייתי מאוד מודעת לזה, אבל מצד שני מאוד לא... בקיצור - אני תמימה מדי? הייתי צריכה להמשיך לקרוא? חשוב לי להיות ישרה, אבל זה עלול לפגוע בי בחיים?תודה רבה על הסבלנות לקרוא כל כך הרבה. ותודה מראש על ההשקעה (לפי תשובות אחרות שלך שראיתי).אילנית

אילנית יקרה,
או שהוא כבר עבר הלאה, ואולי יש לו מישהי או אולי לא, ואולי הוא מגן על עצמו, ולאחר שאיבד בך את האמון, הוא חושש שתעשי לו את זה שוב, אז הוא שומר מרחק. זה סוג הדברים שאם הוא לא יגיד לך, לא תדעי.הלקח שלמדת הוא שכאשר את עושה צעד כזה, את צריכה להיות שלמה איתו, כי פעמים רבות חזרה לאחר פרידה היא עם הרבה קשיים, ועם חוסר אמון מצטבר והולך. אבל קורה שמתחרטים אחר-כך. ולכן הלקח החשוב יותר הוא, אולי, להבין שאת צריכה לקחת אחריות על ההחלטה שלך, בין אם היא היתה ובין אם היא שגויה, וללמוד להתקדם מהמקום בו את נמצאת היום. זה טוב וחשוב להתבונן בעבר כדי ללמוד, ולא כל מעשה נמדד בשחור או לבן (כלומר, בטוב או ברע). לפעמים מעשים שעשינו או שלא עשינו יכולים להיות גם טובים וגם רעים בעת ובעונה אחת. זה מה שהופך את החיים למעניינים, אילנית, גם אם קצת יותר מאיימים ומפחידים. עכשיו את רק צריכה להפנים את חוסר הודאות שבפעולות שאת בוחרת לעשות או לא לעשות, להבין שכך יהיה גם להבא, וללמוד לא לפחד מזה.

תודהומה לגבי השאלה האחרונה?בתקופה שלפני שגיליתי את הדברים, היו כל מיני "רמזים" שראיתי, אבל החלטתי להתעלם מהם, כיוון שהיה לי בו אמון. (זה גם מסביר את המשבר הגדול). דברים שבמבט לאחור ממש לא צריך להיות "בלש" כדי להרים גבה או לשאול שאלה. פעם אחת מצאתי בחדר שלו מסמך אישי, כלומר סתם הרמתי נייר ומייד כשראיתי שזה מסמך פרטי הפסקתי לקרוא, אבל הספקתי לקרוא מספיק בשביל להבין משהו. ובכל זאת בחרתי להתייחס לכל הדברים האלה כאילו לא היו. אני לא יודעת אם זה נקרא במודע או לא במודע... כי הייתי מאוד מודעת לזה, אבל מצד שני מאוד לא... בקיצור - אני תמימה מדי? הייתי צריכה להמשיך לקרוא? חשוב לי להיות ישרה, אבל זה עלול לפגוע בי בחיים?

תמר/אילנית יקרה,
לא אכנס כאן לשאלה המוסרית של לבדוק ולקרוא, לעומת לשמור על פרטיות בכל תנאי. לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות ויש חסרונות, שחלקם היחסי משתנה בהתאם לתנאים. ככל שהסבירות של בגידה, למשל, גבוהה יותר, כך גדלה הנטיה אצל בן/בת הזוג לבדוק, וככל שהיא קטנה יותר, כך הנטיה לעשות זאת קטנה יותר. זה רק מעיד על כך שבמודע או שלא במודע, אנחנו יודעים לשקלל סיכונים וסיכויים, כי אף אחד, ובצדק, לא אוהב שדופקים אותו מאחורי גבו. הדבר הזה נכון גם במקרה שלך. אם לא בדקת כי לא היתה לך סיבה לחשוד שיש בעיה, אז לא היית תמימה מדי.