חוויות, שחרור וזוגיות

שלום,
שמי רועי בן 39 נשוי לעדי בת 40, דתיים, חברים מגיל 16 נשואים מגיל 19, הורים בגיל 20, יש לנו 4 ילדים מדהימים.
התחתנתי מתוך בחירה אך משיקולים מוטעים. לאחר החתונה דיכאון מריבות כעס..משלימים..הגיעו גם הילדים..
תמיד נלחמתי ולא ויתרתי לגשר להכיל להקשיב..רצון הדדי להמשיך ולהילחם עשינו הכל אלפי שעות שיחה, בנושאים שונים פתיחות וכנות.
כיום עייפתי זהו הבנתי לאחר 20 שנה שמנטלית אנו שונים אני כבר לא אוהב אותה היא מאוד אוהבת אותי.
אני כמו כדור פינג פונג בחדר סגור 4 קירות והכדור רוצה לקפוץ ולבלוע את העולם. ואילו אשתי נחת רוגע מידי פעם לצאת, שיגרתית מצד שני מאפשרת לי הכוללללללל. יש שיגידו חלום, מפעל הפיס, על מה אני מתלונן?
אך אני מחפש חברה, בת זוג, שותפה לחיים שתטרוף איתי את העולם. לבנתיים חזרתי בשאלה כבוד הדדי קיים מצד שנינו,ממשיכים לחיות יחד, אבל כבר די לא יכול יותר אין עם מי לדבר..לא מנטלית שכלית לא מבחינת הרצון לחיות להנות לגדול ביחד..זה רק אני??..עייפתי.
הילדים גדולים הגיע הזמן לקצור את הפירות עמל כפינו, בשנים הקרובות אולי נכדים..תענוג..

להמשיך להילחם כשמשעמם לך עם בת הזוג שבא לך להתאהב עם מישהי שדומה לך? שרוצה לטרוף את העולם? או שלהילחם על המשפחה ולנסות למרות 20 שנות ניסיון להמשיך להילחם?
תודה על העצות

רועי יקר,
בדרך כלל השאיפה "לטרוף את העולם" מגיעה לאחר הצלחה מקצועית ו/או כלכלית, ולאחר סיום פרק ויציאה למסלול חדש. אצלך נוספה לכך גם היציאה מהדת, וממה שאתה חווה כמגבלות, שכרגע אתה משוחרר מהן. מאד חשובה בשלב הזה היא גם תפיסת העולם, ובעיניך ריגושים ואשה חדשה, ואולי 'נשים', ותהליך החיפוש הזה אחר בת זוג מעניין יותר הוא חלק ממה שאתה רואה כ'לטרוף את העולם', ומהשחרור מההגבלות. אלה הם חלק מתפיסת העולם החדשה שלך, ומהצורך שלך לחוויות חדשות.אני מבין שאתה מתקשה לראות את החוויות האלו כמשהו שאתה יכול לבצע עם בת הזוג שלך. בודאי שלא את חווית הנשים האחרות, שאולי כבר חווית במסגרת החופש שיש לך במהלך הנישואים שלך. השאלה היא עד כמה מתאים לך לחוות חוויות משמעותיות כאשר יש לך עדיין בית, ורגל אחת נטועה בו, וביציבות שלו ושל הילדים שבו, לעומת החשיבות של היציאה המוחלטת – שאין ספק שהיא תהיה מרגשת יותר, אבל גם כואבת יותר, בודאי לאחרים אבל אולי גם לך. אלו שאלות שתצטרך לשאול את עצמך.באיזה שהוא מקום, אני מרגיש שכתבת לי כדי לקבל "אישור" לכך שזה בסדר. את זה לא תקבל. מצד שני – אני גם לא חושב שאתה כותב לי כדי להכריז "תחזיקו אותי!", וגם את זה אכן לא אגיד. ההחלטות הן שלך, רועי. הן לא פשוטות. הגיוני, כפי שאתה מבין, שהאשה שאיתך לא תהיה מה שהיית רוצה שתהיה, והיא בודאי לא תהיה לפתע מישהי אחרת. מה שאומר שמה שלא תעשה, או שלא תעשה,העולם שלך לא יהיה דבש. בתוך זה, תצטרך להחליט מה הכי נכון כתפיסה כוללת, שכוללת גם את האחריות שיש לך על אחרים, גם את הרצון שלך לחוות חוויות משמעותיות (ולכן, על מה מוותרים ועל מה מתפשרים), וגם את השאלה של איך אתה רואה את עצמך – דרך שני המישורים האלה, החוויות מצד אחד, והאחריות מצד שני.