חגית: האם את חריגה או בסדר?

אני כבת 50 מטפלת במשפחתון. הנכדים שלי והתינוקות בו אני עובדת/מטפלת - מטורפים אחרי כי אני מטורפת אחרי ילדים קטנים. אני מדברת אליהם בגובה העינים ומראה להם חיבה ולעיתים קרובות אוהבת להשתטות, הם מחזירים לי אהבה ריבית דריבית.בד"כ אני מרגישה את עצמי כבת 13 גם המראה החזותי שלי מאד מאד צעיר מכפי גילי. מצד אחד אני שלימה עם עצמי ומצד שני כשאני נמצאת במחיצת אנשים שהם בערך בגילי, אני מרגישה שיש בי פער עצום ביני לבינם. אני מרגישה ילדה, והם מאד בוגרים ומבוגרים בנפשם ממני. לעיתים יש לי החשש שאולי התנהגותי גורמת להם לראותי אותי חריגה/דפוקה בעיניהם? אני טיפוס מלאת שמחת חיים, נראית נפלא, מרגישה נפלא, אך הכל טוב ויפה עד שאני נמצאת בחברת אנשים בגילי. אני פתאום נהית רצינית , מנסה להיראות בוגרת, אך מרגישה שזה לא אני. אני אוהבת לצחוק, להשתטות פשוט אני מרגישה שהגיל לא מתאים להתנהגותי וגם לא למראה החיצוני שלי. האם אני נראית חריגה בעיני הבריות? אני יודעת בתוך תוכי שזה בריא מאד להרגיש צעיר, והרבה היו רוצים להיראות צעירים מגילם- אך מה לעשות כשאני ליד אנשים מבוגרים מרגישה ילדונת, פוחדת שבעיניהם אני אישה חריגה. אולי אני לא נורמלית? ומצד שני, אם אני לא נורמלית, אז מדוע יש לי ביקוש גדול לטיפול בפעוטות, אנשים פונים אלי בכדי שאני אטפל בילדם, ולא אני פונה או מפרסמת את עצמי שאני מעוניינת לעבוד. מה דעתך על הנ"ל/ - תודה רבה - חגית.

חגית יקרה,
אם הבריות רואים אותך כחריגה, אז מעצם ההגדרה, את חריגה בעיני הבריות. אבל אם את שואלת אם את בסדר, אז את כנראה בסדר גמור (ה"כנראה" ישנו שם רק משום הזהירות שלי... לפי התאור שלך את כנראה יותר בסדר מרוב האנשים).אנשים מתנהגים לפי פשרות בין מה שהם רואים סביבם ולפי הצפוי מהם על-ידי אנשים אחרים, לבין מה שהם היו רוצים. ומכיוון שאת נמצאת הרבה עם ילדים קטנים, הרבה יותר קל לך להתנהג כפי שאת צריכה להתנהג עם ילדים, כשאת משוחררת מהכבלים של "הגדולים". עם הבן הצעיר שלי, כשהיה בן 6 או 7 או 8, דילגתי יד ביד ברחובות, אבל אין ספק שהיה לי קל יותר לעשות את זה כאשר הרחובות היו ריקים.היה אצלי זוג ביעוץ, כאשר היא עובדת עם ילדים, כמוך, ורוצה לרקוד ברחובות, ואילו בן זוגה מופנם ועצור יותר בהתנהגותו, והיה להם קשה מאד לגשר על הפער הזה. שלחתי אותם לראות את הסרט "יחפים בפארק", עם רוברט רדפורד וג'יין פונדה. הסרט לבדו פתר להם חלק גדול מהבנת הבעיה.

ד"ר חסון, ערב טוב.תחילה, תודה על תגובתך המהירה. א. האם זה נורמלי להרגיש ילדה בגיל 50?ב. ליד אנשים בגילי אני מרגישה נחותה תרתי משמע, מתאמצת להרצין ולשחק אותה מבוגרת/בוגרת וזה דורש ממני לעיתים אנרגייה, זה מעייף ואני מרגישה שזה לא אני, פשוט שחקנית. יאמר לזכותי כי בורכתי בחוש הומור לא קטן, ואני משתמשת בו ומצליחה לגרום לאנשים לצחוק, וזה עושה לי טוב. אך לעיתים, אני מרגישה את עצמי כמו ילדה קטנה ואוהבת להשתטות. אך יש לי רגעים לא מעטים שאני מרגישה כאילו ילדותית או חריגה לצד אלו שבגילי. מה דעתך?- תודה - חגית.

חגית יקרה,
נדמה היה לי שעניתי לך.אבל לגבי הפרקטיקה, חפשי את נקודת שיווי המשקל בין מה שמתאים לך לעשות לבין מה שאת לא רוצה שיראו בך, ולפי מידת האכפתיות שלך מזה. ונדמה לי שזה מה שאת עושה היום.