חברות: גבולות וציפיות

שלום
ד"ריש לי חברה טובה מזה כמה שנים, שאותה אני אוהבת מאוד.חשובה לי החברות ביננו. אמנם אני מרגישה שהיא לא רוצה להיות בקשר איתי באופן אינטנסיבי מידי ולפעמים נראה שלא ממש בא לה לדבר איתי. על אף שהיו לנו שיחות רבות על כך, פתחתי זאת בפניה והיא אמרה שאין זה כך(מלבד פעם אחת בו חשפה חשש שלה מהיותי בדכאון),אבל אני עדיין מרגישה שזה כך לגמרי וזה לא קורה לי עם חברות אחרות.לפחות לא בעוצמה הזו. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אבל אני מרגישה שהיא לא יכולה להתמודד איתי כי אני אדם סגור מעט ועצוב לרוב,לידה אני תמיד משתדלת לשמוח ולהיות מאוזנת, אבל לפעמים כמו כל אדם באופן טיבעי יש לי אכזבות,אני משתדלת לא לשתף אותה בהן, אבל לפעמים היא מעורבת ועוזרת ותומכת.עד גבול מסוים.די מהר היא בורחת, מפסיקה לתמוך ונעלמת. אני ממש כועסת עליה, כי בפעם האחרונה זה היה קשור לפרידה שהייתה לי והיא לא הייתה שם עד הסוף בשבילי.אני לא רוצה לאבד את החברות שלנו ואני כבר מיואשת מכל השיתופים בפניה שלא יעזרו כי שוב היא תגיד שזו רק אני.מה עושים?האם עליי להתרחק גם כן?

חלי יקרה,
בניגוד לקשר נישואים, היא לא מחוייבת לך. ברצונה תהיה חברה שלך, וברצונה לא. כפי שהיא אומרת לך, וכנראה שכדאי להאמין לה, קשה לה להתמודד נפשית עם הדכאונות ועם הנפילות שלך. כך היא, לטוב ולרע. אם תלחצי, היא תברח. היא לא חייבת להיות איתך רק כי את רוצה. קחי זאת בחשבון, ותביני שממנה את יכולה לקבל רק את מה שהיא מסוגלת לתת לך. אם תכעסי, ואם תלחצי יותר, היא תחליק לך מהידיים כמו סבון רטוב. לכאן, והקשיבי היטב, הבעיה בעניין הזה היא שלך, לדעת להנמיך ציפיות, ולהסתפק במה שיש. אחרת גם זה לא יהיה.